לאן נעלמו המכוניות של „פימפ מיי רייד”

יותר מ-15 שנה אחרי ש-„פימפ מיי רייד” ירדה מהמסך בארה״ב, מתברר שלא מעט מהמכוניות שהפכו לאייקון טלוויזיוני חיו חיים קצרים למדי. תוכנית הרכב של MTV, בהנחיית הראפר Xzibit, שודרה בין 2004 ל-2007 ושינתה 72 מכוניות לאורך שש עונות — אבל חלק גדול מהשינויים היו קיצוניים, ראוותניים ולעיתים מופרכים, בזמן שהמצב המכני הבסיסי של המכוניות לא תמיד קיבל מענה מספק.

זו בדיוק הסיבה שלא מעט מבעלי הרכב הצעירים העדיפו למכור את המכונית המשודרגת זמן קצר אחרי שקיבלו אותה, ואחרות פשוט נעלמו עם השנים. במונחים של חובב רכב, זו הייתה לא פעם קוסמטיקה כבדה על בסיס בעייתי: מערכות שמע עצומות, מסכים, מתקנים יוצאי דופן ותאי תצוגה — אבל לא בהכרח מנוע, תיבת הילוכים או מכלולים במצב שיאפשר שימוש יומיומי אמיתי.

כוכבות טלוויזיה, שימושיות מוגבלת

הקסם של „פימפ מיי רייד” היה תמיד בהגזמה. אחת המכוניות קיבלה תותח שיורה דגי סלמון, ואן אחר צויד בג׳קוזי, ובמכונית אחרת שובצה מכונת מזל בדלת. השדרוגים האלה יצרו טלוויזיה בלתי נשכחת, אבל לא בדיוק תרמו לשימושיות, לאמינות או לערך ארוך טווח.

ג׳ייק גלייזר, שבעלותו הייתה ביואיק סנצ׳ורי שהופיעה בעונה הרביעית, תיאר זאת היטב כשכתב שנים לאחר מכן ברדיט: „המכונית שלי הייתה גרוטאה. מה שהם עשו זה לגרום לגרוטאה שלי להישמע מדהים במיוחד, וזה נהדר. פשוט לא מספיק נהדר כדי לנסוע בכבישים”. לדבריו, הוא מכר את הביואיק זמן קצר לאחר מכן ב-18 אלף דולר לחברת MTX Audio, שסיפקה את סאב-וופר ה-JackHammer שהשתלט על המושב האחורי.

גם מאחורי הקלעים של הסדנאות שביצעו את השינויים ידעו שהנוצץ לא תמיד מתורגם לערך אמיתי. את ה„פימפינג” ביצעו בתחילה West Coast Customs ובהמשך Galpin Auto Sports, הידועה גם כ-GAS. בו בקמן מ-GAS אמר כי חלק מהצעירים שהשתתפו בתוכנית העדיפו כסף על פני מכונית מוגמרת. „זה שאתה עושה הרבה עבודה לא בהכרח הופך מכונית לבעלת ערך”, אמר. לדבריו, היו מקרים שבהם בעלי הרכב שאלו אם הסדנה תהיה מוכנה לקנות מהם את המכונית לאחר השלמת הפרויקט.

אילו מכוניות שרדו — ומי עדיין מחזיק בהן

לפי בקמן, GAS רכשה בחזרה ארבע מהמכוניות שבנתה, ושתיים מהן עדיין נמצאות ברשותה. אחת היא שברולט אימפלה מודל 1965 עם מנוע ביודיזל בהספק של 800 כוחות סוס, שנבנתה לפרק יום כדור הארץ בהשתתפות מושל קליפורניה דאז ארנולד שוורצנגר. השנייה היא המכונית האחרונה של „פימפ מיי רייד” — קדילאק רכב לוויות שכלל ארון מתים נשלף שבתוכו גריל ברביקיו.

מן העבר השני, יש גם מי ששמרו על המכוניות. אחת הדוגמאות הבולטות היא פולקסווגן ת׳ינג של ארין פאלק מהעונה החמישית, שכללה בין השאר טרריום מובנה לנחשים עם מסך טלוויזיה זעיר בגודל שני אינץ׳. המכונית הזו נשארה אצל המשפחה, ובעלה של פאלק, קרסטן, הפך עם השנים לאחד המתעדים האדוקים ביותר של התוכנית.

קרסטן פאלק העלה לערוץ היוטיוב שלו, Brainshatterer, כמעט 100 סרטונים על „פימפ מיי רייד”, ובמקביל יצא יחד עם חברו מייק האמונד למסע מעקב אחר גורלן של המכוניות. לדבריו, השניים הצליחו לברר מה עלה בגורלן של כ-50 מכוניות. „הרבה מהן לא כשירות לנסיעה”, אמר, אך הוסיף כי הצליחו לאתר 17 מכוניות שעדיין נמצאות בידי המשתתפים המקוריים בתוכנית.

הפער בין תרבות רכב לבידור טלוויזיוני

הסיפור של „פימפ מיי רייד” מדגים היטב את ההבדל בין מכונית כתפאורה טלוויזיונית לבין מכונית כמוצר תחבורה. בתוכנית, הדגש היה על אפקט ה„וואו” — שדרוגים חריגים, אבזור קיצוני וסצנת מסירה דרמטית. בעולם האמיתי, בעלי הרכב נאלצו להתמודד עם שאלות הרבה יותר פרקטיות: אמינות, תחזוקה, משקל עודף, מקום אחסון, ולעיתים גם ירידה בשימושיות היומיומית.

מבחינה צרכנית, זו תזכורת לכך שלא כל השקעה בשדרוג הופכת רכב לטוב יותר. תוספות ראווה עשויות לייצר באזז, אבל בלי טיפול יסודי במנוע, בהנעה, במתלים, בבלמים ובמערכות החשמל, התוצאה עלולה להיות מכונית מרשימה למראה אך בעייתית בכביש. במקרה של „פימפ מיי רייד”, הטלוויזיה יצרה אייקונים תרבותיים — אבל לא בהכרח כלי רכב ששורדים היטב את מבחן הזמן.

בסיכומו של דבר, מתוך 72 המכוניות ששודרגו בתוכנית, חלקן נעלמו, חלקן נמכרו, חלקן אינן נוסעות עוד, ומעטות נשארו בידיים המקוריות. זה אולי פחות זוהר מהפרק עצמו, אבל הרבה יותר קרוב למציאות של עולם הרכב.