רובוטים דמויי־אדם בדרך לחזית?

התמונה הגדולה

במרחב העבודה של Foundation Robotics בסן פרנסיסקו לא עומד עדיין "חייל רובוטי" שמוכן להסתער לקרב, אלא אבטיפוס שחור ומבריק בשם Phantom, שמתאמן דווקא בהזזת קוביות צבעוניות. בעיני החברה, זהו שלב הכרחי בדרך למטרה גדולה בהרבה: בניית רובוט דמוי־אדם שיוכל לבצע משימות צבאיות מגוונות, החל מאיסוף אספקה, סיור ובדיקת סיכונים, ועד יכולת עתידית של הפעלת כוח בזירה מבצעית.

המנכ"ל והמייסד־שותף סנקאט פתאק מציג חזון מרחיק לכת. לדבריו, רובוטים כאלה יוכלו להיכנס למבנים מסוכנים, לצמצם את חשיפת הלוחמים האנושיים לאש, ואולי גם לפעול בדיוק גבוה יותר מאשר מערכות אוטונומיות מהאוויר. מבחינתו, מדובר לא רק בשדרוג טכנולוגי אלא בשינוי תפיסתי: כוח קרקעי גדול של רובוטים מונעי בינה מלאכותית, בדומה להתפשטות הרחפנים והמל"טים בזירה האווירית.

הטענה המרכזית

הטיעון שמקדמת Foundation Robotics הוא שרובוט דמוי־אדם מתאים במיוחד לסביבה הצבאית משום שהעולם כולו בנוי עבור בני אדם. פתאק טוען שאין צורך לתכנן מחדש כל כלי, דלת, מדרגה או נשק, אם המכונה עצמה בנויה בתצורה אנושית ויכולה להשתמש בתשתיות ובאמצעים קיימים. מנקודת מבט זו, לדמות האנושית יש יתרון תפעולי: היא אמורה להשתלב טוב יותר במבנים, ברכבים, במסדרונות ובציוד שנועדו מלכתחילה לחיילים.

אלא שהשאלה אינה רק אם הרעיון נשמע הגיוני, אלא אם הטכנולוגיה כבר קרובה לנקודה שבה ניתן לסמוך עליה בתנאי אמת. כאן בדיוק מתחיל הפער בין החזון לבין היכולת בפועל. גם מי שמזהים פוטנציאל צבאי ברור מבהירים שהדרך לרובוט קרבי אמין, עמיד ואוטונומי באמת עדיין ארוכה.

הנתונים והעדויות

הדגם הראשון, Phantom MK-1, עדיין מוגבל מאוד. אין לו סוללה פנימית, הוא אינו עמיד לאבק או למים, ואם הוא נופל הוא אינו מסוגל לקום בכוחות עצמו. גם הידיים שלו, שהן אחת מנקודות החולשה הקלאסיות בתחום הרובוטיקה, עדיין חסרות כוח, דיוק וגמישות מספקים, ולדברי פתאק אף אין לו עדיין מפרקי כף יד מלאים. בחברה בונים כעת דור שני, MK-2, שלדברי המנכ"ל אמור להיות מוגן יותר מתנאי סביבה, לפעול כ-6 שעות על סוללה, לעמוד בעומסים גדולים יותר ולהתאושש מנפילה.

פתאק אומר שהחברה מכוונת לייצור של לפחות 40 אלף יחידות בשנה עד סוף 2027, ובטווח הארוך שואפת לעלות של פחות מ-20 אלף דולר ליחידה. אלה יעדים שאפתניים מאוד, במיוחד בתחום שבו גם יצרנים מבוססים מתקשים להציג אמינות, זמן פעולה ומחיר תחרותי בעת ובעונה אחת.

לדברי פתאק, ל-Foundation יש חוזי מחקר בהיקף של 24 מיליון דולר עם גופי צבא אמריקאיים לצורך פיילוטים של הטכנולוגיה, ושתי יחידות נוספות נמצאות בניסוי אצל הצבא האוקראיני. הוא מוסיף כי במסגרת הפיילוט האמריקאי העיסוק מוגבל בשלב זה לטיפול והנעה של אמצעים, ולא לירי, בעוד שבאוקראינה נבחנת גם האפשרות של חימוש. במקביל, העניין הצבאי בתחום אינו תיאורטי בלבד: דין פאנקהאוזר, העומד בראש גוף ייעוץ בתחום הרובוטים דמויי־האדם, מצביע על מכרז של צבא ארה"ב לרובוטים שיוכלו בעתיד לסייע לחיילים בשורה ארוכה של משימות.

המערכת האוטונומית של Phantom נשענת על פלטפורמת בינה מלאכותית בשם Cortex. לפי תיאור החברה, הרובוט מקבל מטרה מוגדרת מראש, כמו שינוע ציוד או מיפוי מבנה, ונעזר במצלמות היקפיות בקסדה כדי להבין את הסביבה ולהתאים את תנועותיו. פתאק מתאר שילוב בין מודל "חשיבה" שמתרגם את המשימה לתוכנית פעולה, לבין "מודל עולם" שנשען על סרטוני אינטרנט וגם על נתונים שנאספו מהאינטראקציה של הרובוט עם העולם הפיזי, כולל משחק חופשי עם חפצים פשוטים.

ניואנסים ומגבלות

לצד ההתלהבות, מומחים בתחום מצננים את הציפיות. פאנקהאוזר סבור שהמרוץ לחימוש רובוטים הוא כמעט בלתי נמנע, אך מוסיף כי רובוטים דמויי־אדם מסחריים כיום מתקשים לבצע גם משימות בסיסיות יחסית, כמו עבודות מחסן מורכבות או פתיחת דלת, ובוודאי שאינם קרובים עדיין לתפקוד קרבי אפקטיבי. לדבריו, אם הייתה פורצת כיום מלחמה סביב טייוואן, ההנחה שסין תשלח לשדה הקרב רובוטים דמויי־אדם יעילים היא מופרזת. להערכתו, התמונה עשויה להשתנות בתוך חמש עד עשר שנים.

גם רוברט גריפין, חוקר רובוטים דמויי־אדם ממכון המחקר IHMC בפלורידה, מזהה ערך אפשרי בהפחתת הסיכון לחיילים, אך מדגיש שהכאוס של העולם האמיתי נשאר מכשול מרכזי. לדבריו, משימה כמו חדירה דרך חלון בגובה לא ידוע, נחיתה על קרקע לא אחידה וניווט מיידי במבנה לא מוכר עדיין קשה מאוד למערכות אוטונומיות. הוא מזהיר שמבנה אנושי יוצר רושם של יכולת אנושית, אבל בפועל המערכות אינן יודעות עדיין להתמודד היטב עם אי-ודאות פתוחה.

יש גם שאלות אתיות כבדות. פתאק אומר שבני אדם צריכים להישאר "בתוך הלולאה" ולאשר הפעלת כוח קטלני, אך מוסיף שיש תרחישים שבהם פעולה אוטונומית עשויה, לשיטתו, להיות נחוצה כדי למנוע תוצאה חמורה יותר. זו כבר עמדה שמקרבת את הדיון לליבת המחלוקת: לא רק האם אפשר לבנות חייל רובוטי, אלא מי יישא באחריות כשהוא יטעה, יפרש מצב לא נכון או יפעל בסביבה אזרחית מורכבת.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהוויכוח כבר אינו תאורטי בלבד: הצבאות בוחנים, חברות מגייסות כסף, והטכנולוגיה נדחפת קדימה גם כשעדיין יש בה חורים גדולים. המשמעות האפשרית היא שהשלב הראשון לא יהיה בהכרח "חייל רובוטי" מלא, אלא חדירה הדרגתית למשימות תמיכה, סיור וחילוץ. ייתכן שדווקא שם יוכרע אם הרובוט הדמוי־אדם הוא פלטפורמה מבטיחה — או רעיון מסקרן שמתקשה לעמוד במבחן השטח.