אלביט מציעה להפוך ספינות אזרחיות לנושאות רחפנים

אלביט מערכות הציגה השבוע תפיסה מבצעית חדשה לזירה הימית, שבמסגרתה ניתן יהיה להסב ספינות מסחריות לפלטפורמות ייעודיות להפעלת כטב"מים. במרכז הרעיון עומד Hermes 650 Spark, כלי טיס בלתי מאויש שלדברי החברה יוכל לפעול מכלי שיט מוסבים ולספק לכוחות ים כיסוי מודיעיני, התרעה ונוכחות מתמשכת במרחבים מרוחקים — בלי העלות והמורכבות של נושאת מטוסים קלאסית.

ספינה אזרחית, סיפון מותאם ומערך כטב"מים

לפי התפיסה שהציגה אלביט, כל ספינה מוסבת תוכל לשאת בין תשעה ל-12 כטב"מי Hermes 650 Spark, לצד תשתיות סיפון, מערכות שליטה ואמצעי תמיכה למשימות. הרעיון אינו מבקש לבנות פלטפורמה ימית חדשה מאפס, אלא לקחת כלי שיט מסחרי קיים ולהתאים אותו להפעלה סדירה של טיסות בלתי מאוישות.

בחברה מסבירים כי מדובר בחלופה שנועדה להעניק לציים טווח פעולה ימי גדול יותר, אך בלי להיכנס לפרויקט עתיר תקציב ומשאבים כמו רכישת נושאת מטוסים. עבור מדינות שמבקשות להרחיב נוכחות בים, אך אינן מחזיקות צי ענק או תקציב עתק, זהו מסלול שעשוי להיראות מעשי יותר.

כך בנוי ה-Hermes 650 Spark

ה-Hermes 650 Spark תוכנן, לפי אלביט, סביב מנוע קדמי שמרחיב את מעטפת המהירויות ומספק רזרבת כוח גדולה יותר. השילוב הזה אמור לאפשר יכולת המראה ונחיתה קצרה, נשיאת מטען גדול יותר וביצוע משימות ארוכות יותר. לכלי הטיס שני תאי מטען ייעודיים, תקשורת לוויינית ומערכות דיאגנוסטיקה, שנועדו לשפר את הרציפות המבצעית ואת היכולת לפעול רחוק מהחוף.

אחד המרכיבים המרכזיים בתפיסה הוא החיבור למערך קיים של אלביט: החברה מדגישה שה-650 Spark מותאם לתשתיות השליטה הקרקעיות של ה-Hermes 900, הכטב"ם הגדול יותר שבשירות לקוחות שונים. המשמעות היא שאפשר, לפחות לפי המודל שמציגה החברה, להפעיל את שני הכלים כחלק ממערך משולב, כאשר השליטה נעשית ממרכז קרקעי, והספינה משמשת בעיקר כאתר שיגור והתאוששות.

פחות כוח אדם, יותר פריסה ימית

באלביט טוענים כי המערך הזה עשוי לצמצם את מספר עמדות השליטה ואת היקף כוח האדם הנדרש להפעלה. במקום להקים על הספינה מערך מלא של בקרה, ניתן להשאיר חלק מרכזי מהשליטה בחוף, בעוד הפלטפורמה הימית מספקת נוכחות קדמית בים. זהו מודל שמתאים למגמה רחבה יותר בעולם הביטחוני: העברת יותר משימות לפלטפורמות בלתי מאוישות, והעדפת פתרונות זולים וגמישים יחסית על פני מערכות מאוישות גדולות ויקרות.

החברה הציגה כמה דוגמאות גיאוגרפיות שבהן לתפיסה כזאת עשויה להיות משמעות: יפן, בשל המרחב הימי העצום שלה; דנמרק, על רקע האחריות סביב גרינלנד; וגרמניה, בהקשר של ביטחון בים הבלטי. בכל המקרים הללו מדובר באזורים ימיים גדולים, מרוחקים ולעתים רגישים, שבהם נדרש כיסוי קבוע לאורך זמן.

למה זה מעניין במיוחד את ישראל

מנקודת מבט ישראלית, לרעיון כזה יש היגיון ברור. ישראל מחזיקה תשתיות אנרגיה ימיות, ובהן אסדות גז הממוקמות עשרות קילומטרים מהחוף, ודורשות מעקב והגנה רציפים. בשנים האחרונות התרחב סל האיומים על המתקנים הללו — מאיומים קלאסיים בים ועד תקיפות אפשריות של כטב"מים וטילים מצד איראן ושלוחותיה.

ספינה מוסבת הנושאת כמה כטב"מים בעלי שהות ארוכה באוויר יכולה, לפי ההיגיון המבצעי שמאחורי המודל, להרחיב את מעטפת ההתרעה המוקדמת סביב האסדות ולספק שכבת מעקב נוספת מעל אזורים רגישים. הדבר משתלב גם בהעדפה הישראלית המוכרת לפתרונות בלתי מאוישים, מדויקים וחסכוניים יחסית, במקום השקעה בפלטפורמות מאוישות גדולות ויקרות.

בין רעיון שיווקי לשוק תחרותי

לצד ההכרזה, אלביט לא מסרה לוח זמנים להפיכת המערכת למבצעית, ולא נקבה בשמות של לקוחות או ממשלות שהביעו עניין רשמי. לכן בשלב זה מדובר בעיקר בהצגת קונספט ובניסיון למצב את החברה בשוק מתפתח של הפעלה ימית לכטב"מים.

המהלך מציב את אלביט מול שחקניות נוספות בתחום, ובהן בייקר הטורקית והאנוהה מדרום קוריאה. במובן הזה, לא מדובר רק בפיתוח פלטפורמה חדשה, אלא גם באריזה מבצעית חדשה למערכת קיימת — ה-Hermes 650 — במטרה לפתוח לה שווקים חדשים ולתת מענה לציים שמחפשים פתרון ימי בלתי מאויש בהיקף בינוני.

נכון לעכשיו, אלביט מציגה חזון שמבקש לחבר בין כלי שיט אזרחיים, שליטה מרחוק ויכולת אווירית בלתי מאוישת מתמשכת. אם הרעיון הזה יבשיל לעסקאות ולשירות מבצעי, הוא עשוי להוסיף שכבה חדשה לדרך שבה מדינות מגינות על נכסים ימיים ופועלות במרחבים רחוקים מהחוף.