האם אפשר באמת להתמכר לאוכל?

מה קורה?

בשנים האחרונות מתחזקת בקרב חוקרים ואנשי טיפול ההערכה שלפחות אצל חלק מהאנשים, הקשר עם אוכל אינו מסתכם ב"חולשה למתוק" או בהרגל אכילה בעייתי, אלא דומה במאפייניו להתמכרות של ממש. מדובר בעיקר במזונות עתירי סוכר, שומן או שילוב של שניהם, ובמקרים רבים גם במזון אולטרה־מעובד שנועד להיות מגרה, נגיש ומתגמל במיוחד.

לדברי הפסיכיאטר והחוקר שכתב את המאמר, מאות מחקרים בחנו בעשורים האחרונים את השפעתם של מזונות כאלה על המוח וההתנהגות, והראו כי אצל אנשים מסוימים הם מעוררים דפוסים המזכירים שימוש בחומרים ממכרים כמו ניקוטין או אלכוהול. בין הסימנים שנבדקו: חשק עז ומתמשך, קושי לשלוט בצריכה, חזרה לאכילה למרות השלכות שליליות, ופנייה לאוכל גם כדי להקל על מצוקה רגשית.

למה זה קורה?

ההסבר המרכזי נשען על מנגנוני ההתמכרות המוכרים מחקר המוח. לפי המודל הזה, שימוש חוזר בחומר ממכר משנה בהדרגה שלוש מערכות מרכזיות במוח: מערכת התגמול, מערכת הסטרס והמערכת האחראית על שליטה עצמית וקבלת החלטות.

בשלב הראשון, צריכת חומר או מזון מתגמל גורמת לשחרור דופמין במערכת התגמול. הדופמין אינו רק יוצר תחושת הנאה, אלא גם מחזק למידה והרגלים. כך, רמזים הקשורים לאוכל — ריח, אריזה, פרסומת או אפילו שעה קבועה ביום — מתחילים לעורר תשוקה חזקה ולמשוך את ההתנהגות כמעט אוטומטית.

בשלב השני, חשיפה ממושכת משפיעה על מערכת הסטרס. הגוף מפתח סבילות, כך שנדרשות כמויות גדולות יותר כדי להגיע לאותו אפקט. במקביל, כשהגישה למזון המסוים נפסקת, עלולים להופיע סימנים המזכירים גמילה: עצבנות, אי־שקט, ירידה במצב הרוח ותחושת מחסור. כאן נכנס לפעולה גם מנגנון של "חיזוק שלילי" — אכילה לא רק כדי להרגיש טוב, אלא גם כדי להפסיק להרגיש רע.

בשלב השלישי נפגעת בהדרגה מערכת הבקרה, בעיקר אזורים בקדמת המוח המעורבים בדחיית סיפוקים, תכנון ושליטה בדחפים. ככל שהפגיעה הזו מתחזקת, קשה יותר לעמוד מול הגירוי, גם כשיש רצון כן לשנות הרגלים.

מה ההיסטוריה?

ב־25 השנים האחרונות הצטברו מחקרים שמצאו דמיון בין מזון מתגמל במיוחד לבין חומרים ממכרים. מחקרים קליניים הראו כי אנשים שמדווחים על יחס כפייתי לאוכל מציגים תסמינים הדומים להפרעת שימוש בחומרים. מחקרים אחרים מצאו שרמזים הקשורים למזון עתיר הנאה מפעילים את מרכזי התגמול במוח, ושעוצמת ההפעלה הזו אף נקשרה לעלייה במשקל.

עוד נמצא כי הפסקה פתאומית של תפריט עתיר סוכר עלולה לעורר תגובות המזכירות תסמיני גמילה. במקביל, מחקרים הצביעו על קשר בין חשיפה מוגזמת למזונות עתירי סוכר לבין פגיעה בתפקודים קוגניטיביים ובאזורים מוחיים הקשורים לזיכרון ולשליטה עצמית. באחד המחקרים, אנשים עם השמנה שנחשפו למזון והתבקשו להתנגד לדחף לאכול הראו פעילות גבוהה יותר בקליפת המוח הקדם־מצחית לעומת משתתפים ללא השמנה — ממצא שהתפרש כסימן לכך שהמאבק בדחף דרש מהם מאמץ גדול יותר.

לצד זאת, התחום עדיין רחוק מהכרעה מלאה. המחלוקת כבר אינה רק על עצם קיומה של התופעה, אלא גם על גבולותיה: אילו מזונות באמת "ממכרים", מי נמצא בסיכון גבוה יותר, והאם מדובר בהפרעה נפרדת או בביטוי של בעיות אחרות כמו אכילה רגשית, בולמוסי אכילה או הגבלות תזונתיות קיצוניות.

מה המשמעות?

השאלה המעשית החשובה ביותר היא טיפול. בטיפול בהתמכרויות מקובל לעתים לבסס את ההחלמה על הימנעות מוחלטת מהחומר הבעייתי. במקרה של אוכל זה כמובן בלתי אפשרי, משום שאכילה היא צורך בסיסי. הקושי גדל עוד יותר משום שהפרעות כמו בולימיה והפרעת אכילה בולמוסית מופיעות לעתים לצד דפוסי אכילה ממכרים.

חלק מהמטפלים חוששים שהגדרת מזונות מסוימים כ"ממכרים" תעודד הימנעות נוקשה, ספירת קלוריות קיצונית ופיצוי בדמות בולמוסים. מנגד, אחרים טוענים כי בשילוב זהיר אפשר לשלב עקרונות מעולם ההתמכרויות בתוך טיפול בהפרעות אכילה. כך למשל, ניתן להימנע מהגבלה קלורית כוללת, אך במקביל לבחון הפחתה משמעותית או אף הימנעות ממזונות מסוימים שהמטופל פיתח מולם דפוס התמכרותי ברור.

במקביל למחקרים קליניים שכבר מתנהלים, יש גם מאמץ מקצועי להכניס בעתיד אבחנה של "הפרעת שימוש במזון אולטרה־מעובד" למדריכי האבחון הפסיכיאטריים. אם מהלך כזה יבשיל, הוא עשוי להשפיע על אופן האבחון, על פיתוח טיפולים ייעודיים ועל ההכרה בכך שאצל חלק מהמטופלים מדובר לא רק בהרגל מזיק, אלא בהפרעה שדורשת מענה מסודר.