קרב הגושים עובר למפלגות הקטנות

התמונה הגדולה

פרישתו של ח"כ יולי אדלשטיין מהליכוד בסוף השבוע הוסיפה שכבת אי-ודאות משמעותית למפה הפוליטית שלפני בחירות 2026. בשלב הזה, עוד לפני פיזור הכנסת ופתיחה רשמית של מערכת הבחירות, מתנהלים מגעים צפופים בין שורת שחקנים שממוקמים בעיקר בימין הממלכתי ובמרכז-ימין, בניסיון לבנות מסגרות שיוכלו גם לעבור את אחוז החסימה וגם להשפיע על שאלת הקואליציה הבאה.

בפוליטיקה הישראלית, מפלגות קטנות אינן רק שאלה של הישרדות. לעיתים הן אלה שמכריעות אם גוש אחד מגיע ל-61 מנדטים או נשאר מתחת לרף. לכן, מאחורי הדיון על חיבורים אישיים ושמות ברשימות מסתתר מאבק רחב יותר: מי יכתיב את תנאי הכניסה לממשלה הבאה, ואילו קווים אדומים יונחו מראש על השולחן.

הטענה המרכזית

המאבק האמיתי סביב המפלגות הקטנות אינו רק על זהות המועמדים, אלא על ניסיון לייצר מנוף פוליטי חדש בתוך הגושים הקיימים. לפי המהלך שמנסים לקדם אדלשטיין, שקד וגורמים נוספים, המטרה היא לבנות כוח ימין ממלכתי שיוכל להפעיל לחץ על בנימין נתניהו להקים ממשלה ללא המפלגות החרדיות, כדי לאפשר קידום של חוק גיוס.

במקביל, יש מי שבוחנים מהלך הפוך כמעט באופיו: לאו דווקא הקמת מפלגה עצמאית, אלא חיבור למסגרת קיימת שתצמצם סיכון אלקטורלי ותשאיר את הקולות בתוך הגוש. לכן, כל צעד של שחקן קטן מקבל משקל כפול — גם בשאלת הריצה העצמאית, וגם בשאלה למי הוא חובר ברגע ההכרעה.

הנתונים והעדויות

אדלשטיין מנהל בשבועות האחרונים מו"מ מתקדם עם השרה לשעבר איילת שקד. לפי המגעים, השניים כבר גיבשו הבנות בנוגע לקווי יסוד משותפים ואף דנים בזהות המועמדים שירכיבו את הרשימה. בין השמות שנשקלים הוזכרו דמויות המזוהות עם ההתיישבות והציונות הדתית, ובהן דוידי בן ציון ושבות רענן.

במקביל, מתקיימים מגעים גם עם גלעד ארדן. למרות הקשרים הקרובים בינו לבין אדלשטיין ושקד, ארדן עדיין לא הכריע סופית אם ישוב לזירה הפוליטית, וההתלבטות שלו מעכבת את התקדמות המהלך. לצד זאת, מתנהלות שיחות גם עם יועז הנדל ועם מפלגת המילואימניקים, אף שבעבר נרשמה פרידה צורמת בין שקד להנדל.

אדלשטיין עצמו פרסם הודעה פומבית לאחר צאת השבת, ובה הסביר את עזיבתו. לדבריו, מאז 7 באוקטובר היה ברור לו שהמערכת הפוליטית אינה יכולה להמשיך באותו מסלול, והוא הדגיש את מאבקו למען "גיוס שוויוני ואמיתי". עוד כתב כי הוא יוצא ל"דרך חדשה" שתישען, לדבריו, על "ימין אמיתי, ממלכתי ואחראי" ללא הישענות על ערבים וללא "צ'ק פתוח לחרדים".

גם בצד של הנדל נבחנות כמה חלופות. הוא בודק אפשרות למו"מ עם בני גנץ ודדי שמחי, שפועלים לפי המידע הקיים בתיאום, אף שעדיין לא הציגו זאת פומבית. הנדל דורש מהם התחייבות ברורה לממשלה ללא חרדים וללא ערבים, אך נתקל בהתנגדות מצד שמחי בכל הקשור להצהרה נגד החרדים. במקביל הוא מקיים מגעים גם עם חילי טרופר, שפרש מגנץ על רקע ההיחלשות בסקרים.

ברקע לכל אלה נמצאים גם השחקנים הגדולים יותר. נפתלי בנט וגדי איזנקוט כבר רמזו כי לקראת רגע ההכרעה יפעלו "לסדר את הגוש" — כלומר, לשכנע מועמדים מסוימים לרדת מהמרוץ או להשתלב ברשימות אחרות כדי למנוע בזבוז קולות. מהלך דומה צפוי גם מצד נתניהו לאחר סיום העיסוק בפריימריז בליכוד ובהרכבת הרשימה, שנקבע לאוגוסט.

בימין מתווספים עוד מוקדי אי-ודאות: מערכת היחסים בין בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר, הכוונה של עופר וינטר לרוץ במסגרת חדשה, הניסיון של משה פייגלין לשחזר קמפיין עצמאי ולבחון חיבורים, וגם האפשרות של חזרתו של משה כחלון. לפי גורמים פוליטיים, כחלון שומר על קשרים קרובים עם איזנקוט וגנץ, ואם יחזור, יעדיף ככל הנראה מסגרת קיימת ומבוססת יותר על פני מפלגה קטנה שמתנדנדת סביב אחוז החסימה.

ניואנסים ומגבלות

חשוב להדגיש: רוב המגעים המתוארים עדיין אינם הסכמים חתומים, אלא בדיקות היתכנות, שיחות וגישושים. חלק מהשחקנים מאותתים בכמה כיוונים במקביל, ולעיתים אף משאירים לעצמם פתח להישאר מחוץ למרוץ. לכן, הפער בין שיחה פוליטית פעילה לבין רשימה סגורה ומחויבת עדיין גדול.

גם הדרישות האידיאולוגיות שמוצבות במגעים אינן בהכרח ניתנות לגישור. הנדל, למשל, מציב תנאים נוקשים ביחס לחרדים ולערבים; שקד ואדלשטיין מנסים לבנות ציר ימין ממלכתי עצמאי; ואחרים, כמו ארדן או כחלון, טרם קיבלו החלטה סופית על חזרה לזירה. לפי קריאה אפשרית, חלק מן המגעים נועדו גם לשפר עמדות מיקוח לקראת שריונים וחיבורים מאוחרים יותר, ולא בהכרח כדי להקים מפלגה חדשה בפועל.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהבחירות הבאות עשויות להיות מוכרעות פחות על ידי המפלגות הגדולות ויותר על ידי היכולת של השחקנים הקטנים להתאחד בזמן. המשמעות האפשרית היא שמי שיצליח לצמצם בזבוז קולות סביב אחוז החסימה, ירוויח לא רק מנדטים אלא גם כוח לקבוע את תנאי הקואליציה. אחת הקריאות האפשריות היא שהוויכוח על חוק הגיוס כבר אינו סוגיה נלווית, אלא מנוע מרכזי בעיצוב החיבורים הפוליטיים.