רפורמת התקשורת של נתניהו מעוררת מאבק לפני הבחירות

התמונה הגדולה

שבועות ספורים לפני פיזור הכנסת והליכה לבחירות, הממשלה קידמה חבילת חקיקה רחבה בתחום התקשורת, שמבקריה רואים בה מהלך פוליטי בעל משמעות עמוקה בהרבה משינוי רגולטורי טכני. החוק שאושר בכנסת בשבוע שעבר מעניק לממשלה מרחב פעולה גדול יותר מול גופי החדשות והשידור, ומסיר חלק ממנגנוני הפיקוח שנחשבו במשך שנים לאבני יסוד בשוק התקשורת.

העיתוי אינו שולי. הבחירות נקבעו ל-27 באוקטובר, ומתנגדי המהלך טוענים כי חלק מהסעיפים נועדו להשפיע כבר עתה על אופן הסיקור, על מבנה הבעלות בתקשורת ועל האיזון בין גופי מדיה מתחרים. מבחינתם, זו אינה רק רפורמה בשוק, אלא ניסיון לעצב מחדש את זירת המידע הישראלית ברגע רגיש במיוחד מבחינה פוליטית.

הטענה המרכזית

ליבת הביקורת היא שהמהלך עלול להעמיק מגמות קיימות של הטיה בתקשורת הישראלית, במקום לגוון את השיח. שר התקשורת שלמה קרעי הציג את החוק כהבטחה שמקיימת יעד פוליטי מוצהר: יותר תקשורת ימנית ופחות רגולציה. אלא שבעיני מתנגדיו, עצם ההגדרה הזאת חושפת את המטרה האמיתית — לא פתיחת שוק חופשית, אלא חיזוק כלי תקשורת מזוהים פוליטית והחלשת מנגנונים שנועדו להגן על עצמאות מקצועית.

הביקורת הזאת נשענת גם על הרקע הרחב יותר של מערכת היחסים בין נתניהו לבין כלי התקשורת. ראש הממשלה עצמו לא השתתף בהצבעה, בשל הסדר ניגוד העניינים שנקבע לו ב-2020 ואוסר עליו לעסוק בהחלטות שעשויות להשפיע על משפטו הפלילי. למרות זאת, קרעי הודה לו בפומבי ואמר כי השלים את המשימה שנתניהו הטיל עליו לפני ארבע שנים: לקדם רפורמה ימנית בתקשורת. עצם האמירה הזאת פתחה מחדש את השאלה אם לנתניהו היה תפקיד מהותי בקידום המהלך, ואם הדבר מתיישב עם מגבלות ניגוד העניינים שהוטלו עליו.

הנתונים והעדויות

לאחר ההצבעה ב-17 ביולי, ארגוני מעקב ובהם איגוד העיתונאים בישראל, יחד עם מפלגות אופוזיציה, עתרו לבג"ץ וביקשו לבלום סעיפים שנועדו להיכנס לתוקף מיד. בית המשפט הקפיא חלק מהם זמנית, ובמרכזם ביטול המגבלות על בעלות בכמה כלי תקשורת והסרת דרישות מינימום מקצועיות ממערכות חדשות. לטענת העותרים, סעיפים כאלה עלולים לשנות באופן בלתי הפיך את שוק המדיה עוד לפני יום הבחירות.

הממשלה נדרשה להשיב לבית המשפט עד יום ראשון, ולאחר מכן יוחלט אם להותיר את ההקפאה על כנה, להרחיב אותה או לאפשר את כניסת הסעיפים לתוקף. מנגד, חלקים אחרים בחוק, שנחשבים פחות שנויים במחלוקת או פחות דחופים, נותרו בתוקף.

קרעי, מצדו, טען ברשתות החברתיות כי מדובר בניצחון על "הדיפ סטייט", טייקונים, משפטנים וגורמים ממסדיים אחרים, והציג את החוק כמהלך שיביא פחות רגולציה ויותר ייצוג לימין. בהמשך הוא גם טען כי השיג חוות דעת משפטית שלפיה נתניהו לא הפר את הסדר ניגוד העניינים. לשכת ראש הממשלה ומשרד התקשורת לא מסרו התייחסות לשאלה אם מעורבותו של נתניהו בחקיקה יוצרת קושי משפטי.

לצד המאבק על החוק עצמו, מבקרי המהלך מצביעים על תמונה רחבה יותר של התקשורת בישראל בזמן מלחמה. חוקרים ופרשנים טוענים זה זמן רב כי חלק גדול מהסיקור מאמץ מסגור לאומני מובהק, מצמצם את הנוכחות הפלסטינית בשיח וממעט לעסוק בסבל האזרחי בעזה. בין הדוגמאות שעלו: דוח של מכון מולד, שלפיו רק 3 אחוזים מהסיקור המוקדם של המלחמה בערוץ 12 עסקו במשבר ההומניטרי בעזה, ורק שתיים מתוך 206 תמונות הציגו נפגעים פלסטינים אזרחים.

הפרשנית איהלה פנייבסקי טענה כי הרפורמות הנוכחיות ממשיכות תהליך ממושך של החלשת עיתונות ביקורתית וחיזוק ערוצים המזוהים עם נתניהו. לדבריה, ערוץ 14 משמש דוגמה בולטת לכלי תקשורת שמעניק גיבוי כמעט מלא לממשלה ומקדם קו חד-צדדי. גם הפרשן אורי גולדברג טען כי דיונים על המלחמות מאוישים לא פעם בידי גנרלים לשעבר, שמתווכחים על אופן ניהול הלחימה אך לא על עצם נחיצותה.

ניואנסים ומגבלות

לצד הביקורת החריפה, חשוב להבחין בין טענות מוכחות לבין פרשנות. העובדה שהחוק אושר ושחלקים ממנו הוקפאו בבג"ץ היא עניין מבוסס. גם דבריו הפומביים של קרעי ברורים. לעומת זאת, השאלה אם מטרת המהלך היא השפעה ישירה על תוצאות הבחירות, או אם נתניהו חרג בפועל מהסדר ניגוד העניינים, עדיין נמצאת במישור של מחלוקת משפטית ופוליטית.

כך גם ביחס לטענה הרחבה על "הטיה" בתקשורת הישראלית. יש נתונים, מחקרים ועדויות של פרשנים וחוקרים, אך מדובר בשדה פרשני מורכב, שבו כלי תקשורת שונים פועלים בקווים עריכתיים שונים ולעתים גם תחת לחצים ציבוריים וביטחוניים. לפי הקריאה האפשרית, הרפורמה אינה יוצרת יש מאין מציאות חדשה, אלא מנצלת ומעמיקה דפוסים שכבר קיימים.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהוויכוח אינו רק על רגולציה, אלא על שליטה במגרש שבו נקבעת התודעה הציבורית ערב בחירות. המשמעות האפשרית היא שגם אם החוק יוצג כהרחבת פלורליזם, ייתכן שבפועל הוא יחזק שחקנים פוליטיים ותקשורתיים שכבר נהנים מקרבה לשלטון. אחת הקריאות האפשריות היא שבית המשפט לא דן רק בטקסט של החוק, אלא גם בעיתוי, בהקשר ובאפקט המצטבר שלו על המרחב הדמוקרטי.