עופר וינטר מסמן יעד: קולות הימין המאוכזב

עופר וינטר, תא"ל במילואים שהפך בחודשים האחרונים לשם מדובר בזירה הציבורית, החל לבחון באופן גלוי את כוחו הפוליטי באירוע בהר אדר שנראה יותר כהפגנת תמיכה מאשר כחוג בית מצומצם. מול קהל של כ־100 משתתפים, רובם מאזור ירושלים, הוא ניסה לחדד את זהותו הציבורית: איש ימין מובהק, בעל שפה דתית גלויה, עם ביקורת עמוקה על צמרת מערכת הביטחון לשעבר ועם יומרה להפוך לבית עבור מצביעים שמחפשים אלטרנטיבה במחנה הלאומי.

הקהל שווינטר מנסה לאסוף

הסביבה הפוליטית של וינטר מעריכה כי ישנו מאגר משמעותי של בוחרים שעדיין אינם מוצאים לעצמם כתובת ברורה. ההנחה שמלווה את המהלך שלו היא שהציבור הישראלי נע בשנים האחרונות ימינה בעמדותיו, בעיקר בסוגיות ביטחוניות ולאומיות, אך לא כל מי שמגדיר את עצמו ימני מוכן להצביע אוטומטית למפלגות הימין המוכרות. כאן בדיוק וינטר מבקש להיכנס.

לפי האנשים המלווים אותו, הוא מנסה למשוך קולות ממספר מוקדים במקביל: מצביעי ימין מאוכזבים של אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, בוחרים שמתקשים להזדהות עם איתמר בן גביר, וגם ציבור חילוני שאינו נרתע מהזהות הדתית שלו כל עוד הוא מזהה אצלו קו ביטחוני תקיף ואותנטיות אישית. זו נקודה חשובה: וינטר אינו מוצג רק כמועמד למגזר הדתי־לאומי. להפך, המסר הוא שמדובר בדמות שיכולה לחצות קהלים, כולל אנשי מערכת הביטחון בדימוס וחלק מהציבור הרוסי.

העימות מול איזנקוט אינו אישי

אחד הצירים המרכזיים בדבריו של וינטר הוא העימות הרעיוני עם הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. וינטר מקפיד להבהיר כי מבחינתו אין מדובר ביריבות אישית. לדבריו, הוא מכיר בזכויותיו של איזנקוט ואף הזכיר את השכול האישי שחווה. אבל לצד זאת, הוא טוען כי ביניהם פעורה תהום תפיסתית בשאלות של הפעלת כוח, ניהול מלחמה ומטרותיה.

וינטר מציג תפיסה צבאית של הכרעה, שאותה הוא קושר למסורת ישנה יותר בצה"ל ולדפוסי חשיבה שהוא מייחס לאריאל שרון. לשיטתו, מדיניות של הכלה, הסדרה ודחיית עימותים אינה פותרת איומים אלא מעמיקה אותם. באירוע הוא חזר על העמדה שלפיה חובתו הראשונה של מפקד היא כלפי חייליו, והשתמש בכך כדי לחדד את ההבדל בינו לבין בכירים לשעבר במערכת הביטחון.

הביקורת הזו אינה מתנהלת רק בשדה הצבאי, אלא גם בזירה הפוליטית. איזנקוט, שהפך בשנים האחרונות לדמות מרכזית במחנה הממלכתי־מרכזי, מייצג עבור וינטר לא רק יריב אישי מן העבר אלא סמל לקו מדיני־ביטחוני שהוא מבקש לדחות. מבחינתו, זהו מאבק על תפיסת המדינה לא פחות מאשר על הנהגה.

מהשדה הצבאי לזירה הפוליטית

וינטר בונה את דמותו הציבורית על שילוב בין ביוגרפיה צבאית, חיי משפחה ושפת שליחות. הוא מדגיש כי לא ראה את שירותו הצבאי כמסלול קריירה רגיל אלא כשליחות, ומספר על חייו האישיים באופן שנועד להציג דמות נגישה, חמה ומחוברת לציבור. זה חלק מהמיתוג שהוא מנסה לעצב: לא פוליטיקאי מקצועי, אלא מפקד שבא מבחוץ כדי לשנות כיוון.

הסגנון הזה, הכולל דיבור ישיר על אמונה, תפילה וערכים, עלול להרחיק חלק מהציבור, אך מנגד הוא גם יוצר אצלו יתרון מובחן. דווקא בעולם פוליטי רווי מסרים מחושבים וזהירים, וינטר מנסה לבדל את עצמו כמי שמדבר ללא סינון. הסיסמה שהוצבה בכניסה לאירוע המחישה היטב את הכוונה הזאת.

לצד וינטר מרחף גם ניסיון רחב יותר לייצר זירה פוליטית חדשה לאנשי ימין שאינם מרגישים מיוצגים. לכן הדגש מבחינתו אינו רק על ביקורת על הממשלה או על האופוזיציה, אלא על יצירת מחנה חדש של מצביעים שלא יישבו בבית ביום הבחירות. במובן הזה, הוא אינו רץ רק מול יריבים אידיאולוגיים, אלא גם מול אדישות, ייאוש וחוסר אמון של בוחרים במערכת הפוליטית.

הטענה הרחבה: מהשתקה בצבא למשבר הנהגה

הטקסט הפוליטי שנבנה סביב וינטר מרחיב את הוויכוח מעבר לדמותו האישית. הוא קושר בין יחס שקיבל, לטענתו, בצבא לבין ביקורת רחבה יותר על האליטות הביטחוניות, המשפטיות והפוליטיות בישראל. במסגרת הזו משולבים גם עימותים ישנים סביב איראן, מדיניות מול עזה, פרשת אלאור אזריה והמאבקים סביב בנימין נתניהו. זוהי מסגרת מחשבתית רחבה שמבקשת לשכנע את הציבור כי הבעיה אינה רק ממשלה מסוימת או רמטכ"ל מסוים, אלא תפיסת עומק שהשתרשה במוקדי הכוח.

הטענה הזאת כבר חורגת מעצם ההשקה הפוליטית של וינטר והופכת לסיפור על זהות המחנה שהוא מבקש להוביל: מחנה שמציב את ההכרעה במקום ההכלה, את היוזמה במקום הזהירות, ואת הפוליטיקה של נאמנות לאומית במקום ממלכתיות מתונה יותר.

בסיום האירוע בהר אדר, וינטר הותיר רושם של מועמד שנמצא בתחילת מסע פוליטי, אך כבר יודע היטב מי קהל היעד שלו ומה קו המאבק שהוא מבקש לשרטט. מבחינתו, זו אינה רק כניסה לפוליטיקה, אלא ניסיון להפוך את האכזבה בימין לכוח אלקטורלי מאורגן.