נולאן מסביר למה שינה את סוף האודיסיאה

על מה מדובר

אחרי ההצלחה הגדולה של "האודיסיאה" בביקורות ובקופות, כריסטופר נולאן מתמודד גם עם ביקורת מצד קוראים וחוקרי קלאסיקה שטוענים כי העיבוד שלו התרחק באופן חד מהפואמה של הומרוס. בראיון למגזין Time הוא הסביר כמה מהבחירות הבולטות ביותר שלו: מה עשה עם דמותה של אתנה, למה עיצב מחדש את מערכת היחסים של הלנה ומנלאוס, ומדוע בחר לסיים את הסרט באופן שונה מן המקור.

הוויכוח סביב הסרט אינו רק שאלת נאמנות ליצירה ספרותית קנונית. הוא נוגע גם לשאלה רחבה יותר: עד כמה במאי בן זמננו רשאי לפרש מחדש מיתוס עתיק כדי לדבר על טראומה, מלחמה והתפוררות חברתית בשפה של קהל מודרני. במקרה של נולאן, התשובה ברורה למדי: הוא לא ביקש לשחזר את הומרוס אחד לאחד, אלא להשתמש בו כדי לבנות אמירה קולנועית עצמאית.

הבחירה לטשטש את האלים

אחת הנקודות שעוררו מחלוקת היא היחס לאלים, ובעיקר להיעדרם הבולט של זאוס ופוסידון מן המרכז הדרמטי. גם דמותה של אתנה, שמגולמת בידי זנדאיה, מוצגת באופן פתוח לפרשנות. נולאן סירב לקבוע אם מדובר באלה ממש, כפי שהיא מופיעה בפואמה, או בביטוי של אשמתו של אודיסאוס בעקבות מלחמת טרויה.

לדבריו, הוא מעדיף שהסרט ישקף את האופן שבו בני התקופה היו עשויים לראות את העולם: לא בהכרח כהוכחה חד-משמעית להתערבות אלוהית, אלא כחיפוש אחר סימנים לכוחות עליונים בטבע ובאנשים שסביבם. זה מהלך נולאני מובהק: להשאיר מרחב פרשני לצופה, גם במחיר של חוסר נחת אצל מי שמצפים להצהרה ברורה יותר.

מבחינה קולנועית, זו בחירה שעובדת היטב עם הסגנון של נולאן, שתמיד נמשך אל גבולות התודעה, האמונה והמציאות. מבחינת חובבי המקור, היא גם מחריפה את הטענה שלפיה הסרט הופך את הממד המיתי של הומרוס למשהו מעורפל ופחות מחייב.

למה הלנה הפכה לסמל של טראומה

השינוי החד ביותר אולי נוגע להלנה מטרויה, שמגולמת בידי לופיטה ניונגו. אצל הומרוס, מנלאוס סולח לה בסופו של דבר. אצל נולאן, מערכת היחסים ביניהם רעילה וטעונה, עד לרמז שהוא עצמו השחית את פניה אחרי שובה לספרטה. בסצנה אחת הוא אף מכריח אותה לחשוף את הצלקת בפני טלמאכוס.

נולאן הסביר כי הרגיש שהפואמה אינה מתמודדת באמת עם השאלה איך זוג כזה אמור להמשיך לחיות יחד אחרי כל מה שעבר עליו. לדבריו, זו הייתה דרך מרוכזת להמחיש את תוצאות המלחמה ואת העובדה שהטראומה אינה מסתיימת ברגע שהקרבות נגמרים. במילים אחרות, במקום להציג פיוס מיתי, הסרט מעדיף להישיר מבט אל הנזק המוסרי והאישי שהותירה טרויה.

זו החלטה שמחזקת את המסר האנטי-מלחמתי של הסרט, אבל גם משנה מהותית את האיזון של הסיפור המקורי. במקום עולם שמסוגל לבלוע סתירות ולהמשיך הלאה באמצעות סדר מלכותי והתערבות אלוהית, נולאן מתאר מציאות שבורה יותר, מודרנית יותר, ולעיתים גם אכזרית יותר.

הסוף החדש והאמירה על מחזוריות המלחמה

נולאן התייחס גם לסיום שבנה מחדש. במקום הסיום של הומרוס, שבו אודיסאוס נותר מלך בעזרת התערבות אלוהית, הסרט שולח את אודיסאוס ופנלופה להפליג יחד, תוך הדגשה שתרבויות עתידיות עתידות לחזור על אותן טעויות. לדבריו, ביקש למצוא איזון בין פסימיות לאופטימיות: מצד אחד הכרה בכוחות שהובילו לקריסה היסטורית, ומצד אחר אמונה בכך שגם אחרי הרס, כוחות חיוביים שבים ומופיעים.

זהו שינוי קטן לכאורה במבנה העלילה, אבל גדול מאוד במשמעות. נולאן מוציא את הסיפור מן המסגרת האישית של שיבה הביתה ומרחיב אותו לאמירה היסטורית-ציוויליזציונית. הצילום המסיים, שבו נראה ראש הסוס הבוער ששימש להונאת הטרויאנים, קושר בין תחבולת הניצחון של יוון לבין תחילת אסון רחב יותר. במבט הזה, הניצחון הצבאי אינו סוף הסיפור אלא ראשית ההידרדרות.

מה עובד

העיבוד של נולאן מצליח בדיוק במקום שבו עיבודים רבים נכשלים: יש לו נקודת מבט ברורה. הוא אינו רק מפאר את המיתוס, אלא בוחן מה המיתוס מסתיר — ובעיקר את המחיר שמשלמים מי ששורדים את המלחמה. הבחירות שלו סביב הלנה, אתנה והסיום מתלכדות לכדי תזה עקבית: גבורת מלחמה, תחבולה וניצחון לא מוחקים אשמה, כאב והתפוררות.

גם ההחלטה לא לפתור כל ambiguity במפורש משרתת את הסרט. היא מתיישבת עם השפה הקולנועית של נולאן ומאפשרת לקרוא את "האודיסיאה" לא רק כסיפור הרפתקה, אלא גם כמסע תודעתי של אדם רדוף עבר.

מה פחות עובד

מנגד, הביקורת על הסרט אינה שולית. כשנולאן מצמצם דמויות, מחליש את מקומם של האלים ומעצב מחדש יחסים מרכזיים, הוא אכן משנה חלק מן הנושאים היסודיים של הומרוס. מי שמחפשים בעיבוד את המתח שבין גורל, סדר קוסמי, נאמנות ומלוכה עשויים להרגיש שהסרט מחליף אותם במסר עכשווי וישיר יותר נגד מלחמה.

גם הטענה שלפיה חלק מן הדמויות, ובראשן פנלופה, קיבלו נפח מצומצם יחסית, אינה נטולת בסיס. כאשר הסרט ממהר להכיל שכבות רבות של מיתוס, פוליטיקה, טראומה וסמליות, יש רגעים שבהם היחסים האישיים עצמם נדחקים לאחור.

המסקנה

נולאן לא מנסה להעמיד גרסה "נכונה" של הומרוס, אלא קריאה קולנועית משלו, כזו שמביטה ב"אודיסיאה" דרך עדשה של מלחמה, אשמה וזיכרון היסטורי. מי שמודדים את הסרט מול המקור ימצאו בו סטיות יסודיות; מי שבוחנים אותו כיצירה עצמאית יקבלו בלוקבאסטר שאפתני עם עמדה ברורה מאוד על מחירו של ניצחון.