נולאן הופך את אודיסאוס לדמות אנושית יותר

על מה מדובר

העיבוד הקולנועי של כריסטופר נולאן ל"אודיסיאה" לא חדל לעמוד במרכז ויכוח ציבורי ותרבותי. כבר משלב הליהוק והחשיפות הראשונות של העיצוב, הסרט הפך למוקד מחלוקת, וכל קדימון חדש הצית מחדש את הדיון. מצד אחד ניצבים חובבי העולם הקלאסי, שבוחנים בקפדנות כל סטייה מן האפוס המיוחס להומרוס; מצד אחר קהל רחב יותר, שמבקש לשפוט את היצירה כסרט בפני עצמו.

הוויכוח הזה נמשך גם אחרי היציאה לאקרנים, אף שהסרט כבר צבר הישגים נאים הן מבחינת הביקורות והן בקופות. עצם העובדה שעיבוד ליצירה בת כמעט שלושת אלפים שנה עדיין מצליח לעורר מחלוקת כזו, אומרת לא מעט גם על מעמדו של נולאן וגם על כוחו המתמשך של המיתוס.

איפה נולאן מצליח במיוחד

היתרון הגדול של הסרט, לפי הרושם שהוא מותיר, הוא היכולת להחזיק יחד שני כיוונים שלכאורה סותרים זה את זה: מצד אחד ממדי IMAX עצומים, ומצד אחר תחושה מפתיעה של קרבה רגשית. נולאן לא מסתפק בהצגת מסע גבורה מונומנטלי; הוא מנסה לקרב את הצופה אל האיש שבמרכזו.

התוצאה היא סרט שנע כמעט שלוש שעות, אך מצליח לטוות חוויה קולנועית סוחפת. זהו לא רק מופע ראווה של דימויים גדולים, אלא גם ניסיון למקד את הסיפור בדמות אחת ובמטען האנושי שהיא נושאת. בעידן שבו עיבודים מיתולוגיים נוטים לעתים להישען על רעש, קצב ואפקטים בלבד, הבחירה לתת לסיפור תחושה אינטימית מעניקה לו משקל נוסף.

ההישג המשמעותי ביותר של הסרט הוא באופן שבו הוא מציע הסתכלות מחודשת על אודיסאוס. במקום גיבור חד-ממדי או סמל מופשט של תושייה ותחבולה, מתקבלת דמות מורכבת יותר, כזו שאפשר לבחון לא רק דרך מעשיה אלא גם דרך הפנים האנושיות שלה. עבור צופים שמכירים היטב את הסיפור המקורי, זה עשוי להיות הערך המוסף האמיתי של העיבוד.

היכן האפקט נחלש

לצד המחמאות, יש גם הסתייגות ברורה: חלק מן הכישוף שהסרט מייצר בזמן הצפייה מתפוגג בהדרגה לאחר היציאה מהאולם. זו אינה בהכרח ביקורת קטלנית, אלא אבחנה שמבדילה בין חוויה קולנועית עזה ברגע עצמו לבין יצירה שממשיכה לפעול באותה עוצמה גם במחשבה מאוחרת יותר.

ובכל זאת, גם אם התחושה הכוללת מתעמעמת מעט עם הזמן, הדימויים עצמם נשארים. הסרט מייצר מראות חזקים מספיק כדי להמשיך להדהד ימים לאחר הצפייה. במובן הזה, נולאן שוב מוכיח את יכולתו לבנות קולנוע שנחרט בזיכרון הוויזואלי, גם כאשר הוויכוח סביב הפרשנות והעיבוד אינו שוכך.

המסקנה

"האודיסיאה" של נולאן הוא סרט שמצדיק את עוצמת הדיון סביבו, גם אם לא כל חלק בו נשמר באותה מידה אחרי הצפייה. הוא מצליח להפוך אפוס עתיק לחוויה קולנועית רחבת היקף, אך גם אישית, ומעניק לדמותו של אודיסאוס זווית אנושית יותר מזו שמקובל לייחס לה בעיבודים מהסוג הזה. לא כל צופה יקבל את הבחירות האמנותיות של נולאן, אבל קשה לטעון שמדובר בעוד עיבוד שגרתי לקלאסיקה מוכרת.