מ־booksmaxxing עד looksmaxxing: הטרנד שמדאיג מומחים

מה קרה

מושגי ה"מקסינג" הפכו בשנים האחרונות לחלק קבוע מהשפה של טיקטוק, אינסטגרם ופלטפורמות נוספות. אם פעם דיברו על הרגלים טובים או על פיתוח אישי, כיום יותר ויותר תכנים מציגים כל תחום כמעט כמשהו שצריך "למקסם": קריאה הופכת ל-booksmaxxing, תזונה ל-fibermaxxing, ומראה חיצוני ל-looksmaxxing.

מאחורי השפה הזו עומדת תפיסה פשוטה אך תובענית: לא מספיק לעשות משהו, צריך להקצין אותו, למדוד אותו ולדחוף אותו לקצה כדי להיות חכם יותר, בריא יותר, יפה יותר או יעיל יותר. במקביל, גם תעשיית הוולנס צומחת במהירות. לפי הערכות של Global Wellness Institute, השוק העולמי הזה עשוי להתקרב ל-10 טריליון דולר עד 2030 — נתון שממחיש עד כמה המסר של שיפור עצמי הפך גם למנוע כלכלי.

הבעיה, אומרים מומחים, מתחילה כשהשאיפה להשתפר מחליקה מאזור הבריא והמאוזן לאזור נוקשה, תחרותי ואובססיבי. בילי דנלבי, פסיכותרפיסטית העובדת עם מטופלים בבריטניה, אמרה כי עשייה של כל דבר באופן קיצוני פוגעת לעיתים קרובות בתחומים אחרים בחיים. לדבריה, זו אינה גישה בריאה, וגם לא כזו שאיש מקצוע מוסמך לבריאות הנפש היה ממליץ עליה.

למה זה חשוב

החשש המרכזי של אנשי המקצוע אינו מעצם הרצון להשתפר. להפך: גם דנלבי וגם הפסיכולוגית הקלינית ג'ניפר הרטסטיין מדגישות שרצון לשפר את הבריאות, ההרגלים או תחושת המסוגלות הוא דבר חיובי. הבעיה, לדבריהן, היא המסגרת שבתוכה הטרנד הזה פועל — מסגרת שמקדשת אופטימיזציה מתמדת, תוצאות נראות לעין ועמידה ביעדים כמעט בכל מחיר.

הרטסטיין, פסיכולוגית קלינית מניו יורק, אמרה כי הסיכון המרכזי טמון ב"להגזים". כשהמטרות נעשות נוקשות מדי, כל סטייה קטנה עלולה להיתפס ככישלון. כך, יעד תמים יחסית — למשל להספיק מספר מסוים של אימונים, סרטים או ספרים — עלול להפוך למקור לבושה, תסכול ותחושת החמצה אם לא עומדים בו בדיוק.

בולט במיוחד המקרה של looksmaxxing, זרם שמתרכז בשינוי אגרסיבי של המראה כדי להתאים לאידיאל יופי מסוים. דנלבי מזהירה שהמרדף הזה עלול לעודד עיסוק כפייתי בפגמים מדומיינים, ואף להוביל לבעיות בדימוי הגוף אצל מי שבדרך כלל אינם נחשבים לקבוצת סיכון מובהקת. לדבריה, בחלק מהמקרים צעירים — ובמיוחד נערים — מאמצים שיטות שעלולות גם להזיק פיזית, כמו שימוש בסטרואידים או לעיסה מוגזמת של מסטיקים קשים במיוחד בניסיון לחדד את קו הלסת.

מעבר לכך, יש כאן גם ממד רגשי רחב יותר. לפי הרטסטיין, התמקדות־יתר ביעד אחד יכולה לבוא על חשבון מערכות יחסים, פנאי ותחושת סיפוק. דנלבי מוסיפה שגם כאשר אנשים מצליחים להגיע ליעדים שהציבו לעצמם, לא פעם הם אינם חשים הקלה או שמחה — אלא מיד עוברים ליעד הבא. במילים אחרות, ההישג חדל להיות תחנה מספקת והופך רק לעוד שלב במרדף.

ההשלכות האפשריות

אחת הקריאות האפשריות של התפשטות ה"מקסינג" היא שמדובר בתגובה לתקופה של אי־ודאות. הרטסטיין ציינה כי בעידן של מתח כלכלי, קיטוב פוליטי וחרדה סביב משבר האקלים, אנשים מחפשים משהו להיאחז בו. לדבריה, התמקדות עזה בתחום אחד עשויה לספק תחושת יציבות ושליטה בתוך מציאות כאוטית.

עם זאת, המשמעות האפשרית היא שגם מי שמתחיל ממקום חיובי עלול להיסחף לדפוס מכביד יותר. ייתכן שאדם שנמצא בתקופה רגישה — חוסר ביטחון תעסוקתי, אבל, קושי זוגי — יחווה את הדרישה לייעל את עצמו לא כהשראה אלא כעומס נוסף. במצבים כאלה, אפילו תחביבים בריאים לכאורה עלולים להפוך לעול.

לדברי המומחים, הדרך הבריאה יותר היא לבחון את המניע: למה בעצם אני רוצה להשיג את היעד הזה, והאם הוא מתאים לי אישית. אם היעד מבוסס בעיקר על השוואה לאחרים, על רצון להרשים או על תוצאה חיצונית שניתנת למדידה ולתצוגה, הסיכוי להישחק עולה. לעומת זאת, מטרה גמישה, מציאותית וכזו שאפשר גם לעצור ולחזור אליה מאוחר יותר, נחשבת לעמידה ובריאה יותר לאורך זמן.

דנלבי אף ממליצה לבדוק עם עצמנו ועם הקרובים לנו אם הדרך שבה אנו מנסים להתפתח עדיין מאוזנת. אם מתפתחים דפוסים אובססיביים או תחושת מצוקה, היא ממליצה לפנות לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שלא הטרנד עצמו בהכרח מסוכן, אלא ההיגיון שהוא מקדם: תמיד אפשר יותר, מהר יותר וחזק יותר. המשמעות האפשרית היא שהשיח על שיפור עצמי כבר לא עוסק רק בבריאות או בהרגלים טובים, אלא גם בלחץ חברתי, בתרבות של מדידה ובצורך להיראות "בדרך הנכונה". ייתכן שדווקא בעידן של עומס וחוסר ודאות, האתגר האמיתי הוא לא למקסם — אלא לדעת מתי לעצור.