הקרב על המתלבטים: פינקלשטיין מול פינקלשטיין

התמונה הגדולה

הדיון על בחירות 2026 מתכנס אצל יותר ויותר יועצים ואסטרטגים לשאלה אחת: לא היכן ממוקמות המפלגות על ציר ימין-שמאל, אלא כיצד תופסים את עצמן השכבות המתלבטות שיכריעו את התוצאה. לפי הניתוח שמציג ד"ר ברוך לשם, כאן בדיוק עובר קו החזית בין נתניהו לבין גדי איזנקוט.

לשם קושר בין מערכת הבחירות הנוכחית לבין בחירות 1996, אז הגיע שמעון פרס כמי שנראה בדרך לניצחון, אך הפסיד לבנימין נתניהו. לדבריו, אחד הלקחים המרכזיים מאותה מערכת היה שהמפתח לא נמצא רק בפערים בסקרים הכלליים, אלא באפיון העמוק של המתלבטים עצמם. כשהתברר אז כי חלק גדול מהם מזהים את עצמם עם הימין, המסקנה הייתה שמועמד הנתפס כשמאלי מדי יתקשה מאוד להגיע אליהם.

זהו, לפי הקריאה שמציע לשם, גם הסיפור של המערכה הנוכחית: ניסיון של הליכוד לקבע את איזנקוט בצד השמאלי של המפה, מול ניסיון נגדי של איזנקוט להיתפס כדמות ביטחונית, תקיפה וממלכתית יותר.

הטענה המרכזית

לשם טוען שהקרב הנוכחי הוא במידה רבה עימות בין שתי גרסאות של אותה תורה פוליטית: זו שפיתח בזמנו היועץ האמריקני ארתור פינקלשטיין עבור נתניהו, וזו שמיושמת כעת, לטענתו, גם בצד של איזנקוט דרך היועץ האסטרטגי סטיב מילר, שהיה תלמידו של פינקלשטיין.

לפי הטענה, פינקלשטיין ביסס את הצלחתו על זיהוי פשוט אך עוצמתי: המתלבטים בישראל אינם בהכרח מצביעי מרכז קלאסיים. לעיתים קרובות הם מחזיקים בעמדות ימניות יחסית, ולכן מי שמסומן בתודעתם כאיש שמאל מתקשה לפרוץ אליהם. מכאן נגזרת אסטרטגיה כפולה: הצד האחד מנסה להדביק ליריב תווית שמאל; הצד האחר מנסה להזיז את עצמו ימינה, לפחות ברמת המיתוג.

במובן הזה, הטענה של לשם היא שהמערכה אינה רק על מצע, אלא על תפיסה פסיכו-פוליטית: מי יוגדר כקרוב יותר לעמדות הביטחוניות והלאומיות של המתלבט הישראלי.

הנתונים והעדויות

לשם מזכיר כי ב-1996 ערך הסוקר ד"ר יוסי ודנה בדיקות עומק עבור מטהו של שמעון פרס. לדבריו, פרס נתפס אז אצל המתלבטים כמי שממוקם עמוק בשמאל, בעוד נתניהו דורג בקצה הימני יותר של הסקאלה. במקביל, כאשר המתלבטים נשאלו כיצד הם מגדירים את עצמם, הם מיקמו את עצמם בעיקר בצד הימני. המסקנה, לפי לשם, הייתה ברורה: אותם מצביעים לא יעברו לפרס.

עוד מתאר לשם כיצד נתניהו וארתור פינקלשטיין תרגמו את התובנה הזאת לקמפיין חד, שהבליט את הקישור בין פרס להסכמי אוסלו, ליאסר ערפאת ולחשש מחלוקת ירושלים. הקו הזה, הוא כותב, סייע לנתניהו להפוך פיגור משמעותי לניצחון.

בהמשך עובר לשם לזירה הנוכחית. לדבריו, סטיב מילר הוזמן על ידי מטהו של גדי איזנקוט לבצע סקר מקיף בקרב 1,200 נשאלים על תדמיתו הציבורית. בתוכנית "עובדה" הוצגו, לדבריו, ממצאים שלפיהם מפלגת "ישר" ממוקמת מעט שמאלה מן המרכז הסטטיסטי. אולם הנתון החשוב יותר, לשיטתו, נוגע למתלבטים: הם מגדירים את עצמם בנטייה ימנית מובהקת, סביב 56 נקודות ימינה מתוך 100. אם אכן זו תמונת המצב, המשמעות היא שאיזנקוט עלול להיתפס בעיניהם כרחוק מהם פוליטית.

מכאן, לפי לשם, נובע גם קו הקמפיין של הליכוד. תשדירים המנסים לקשור את איזנקוט למחנה השמאל ולשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות נועדו לחדד את המרחק הזה. מנגד, איזנקוט, לפי התיאור, מאמץ מסרים ביטחוניים חדים יותר: הסיסמה "ישראל צריכה לנצח", ההגדרה העצמית שלו כ"נץ ביטחוני" ופרסום סרטון שבו נתניהו עצמו משבח את פעילות צה"ל בתקופתו כרמטכ"ל.

ניואנסים ומגבלות

לצד התזה הברורה, יש כאן גם כמה הסתייגויות חשובות. ראשית, מדובר בניתוח פוליטי שנשען על פרשנות לנתוני סקרים ולשידור טלוויזיוני, ולא על פרסום מלא של כלל המתודולוגיה, השאלות והפילוחים. בלי הנתונים המלאים קשה לבדוק עד כמה המסקנות יציבות, מה היה ניסוח השאלות המדויק, ועד כמה ההבדלים בין הקבוצות מובהקים סטטיסטית.

שנית, המונח "מתלבטים" עצמו רחב מאוד. ייתכן שחלק מן המשיבים מתלבטים בין מפלגות בתוך גוש הימין, אחרים בין מרכז לימין, ואחרים כלל אינם מצביעים עקביים. לכן, גם אם יש נטייה ימנית ממוצעת, לא בטוח שכלל הקבוצה פועלת כאותו בלוק פוליטי.

שלישית, מיתוג פוליטי הוא רק רכיב אחד במערכת בחירות. מנהיגות, אמינות, אירועים ביטחוניים, מצב כלכלי, זהות הרשימות והסכמים בין מפלגות עשויים להשפיע לא פחות. לפי הקריאה האפשרית, לשם מציע כאן מפתח חשוב להבנת הקמפיין, אך לא בהכרח הסבר יחיד לתוצאה.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהמאבק האמיתי עשוי להתנהל פחות על שכנוע אידיאולוגי ויותר על הגדרה תודעתית: מי ייראה כקרוב יותר למתלבט הימני. המשמעות האפשרית היא שנתניהו מנסה למחזר נוסחה ישנה שהצליחה לו, בעוד איזנקוט מנסה לנטרל אותה באמצעות שפה ביטחונית קשוחה יותר. אחת הקריאות האפשריות היא שבחירות 2026 יוכרעו לא במרכז, אלא בפרשנות של מהו בכלל "מרכז" בעיני הציבור.