הטענה נגד בג"ץ: התערבות רחבה מדי בבחירת המבקר

צו הביניים שהוציא בג"ץ בפרשת בחירת מבקר המדינה הפך, מבחינת מבקריו, להרבה יותר ממחלוקת נקודתית על הליך פרלמנטרי. לטענת עו"ד הכותב, מדובר במבחן עקרוני לשאלה עד כמה רשאי בית המשפט להתערב במהלכים המצויים בליבת עבודתן של הכנסת והממשלה, ובאיזה שלב ריסון שיפוטי הוא דווקא הכלי שנועד לשמור על האיזון בין הרשויות.

היעדר תמיכה מצד שומרות הסף

אחד הנימוקים המרכזיים שמציג הכותב נוגע לעמדתן של שתי היועצות המשפטיות הבכירות שנוגעות להליך: היועצת המשפטית לממשלה והיועצת המשפטית לכנסת. לדבריו, שתיהן סברו שאין מקום להתערבות שיפוטית במקרה הזה. הוא מדגיש כי מדובר בעמדות בעלות משקל מיוחד, משום שאינן מייצגות מחנה פוליטי אלא את תפיסת שומרות הסף של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת.

לשיטתו, דווקא על רקע העובדה שבמקרים אחרים נשמעו מצד הגורמים הללו עמדות אקטיביות יותר, ההחלטה של בג"ץ להתערב כעת מעוררת קושי מיוחד. הכותב טוען כי כאשר גם היועצת המשפטית לממשלה וגם היועצת המשפטית לכנסת אינן מזהות נסיבות חריגות שמצדיקות צעד שיפוטי, התערבות של בית המשפט עלולה להצטייר כפגיעה במנגנוני הבלמים והאיזונים עצמם.

המחלוקת על חשאיות ההצבעה

לב הוויכוח, לפי המאמר, מצוי בשאלת חשאיות ההצבעה. הכותב אינו שולל את האפשרות שמדובר בסוגיה משפטית אמיתית שמחייבת הבהרה, ואף מכיר בכך שבית המשפט עשוי לקבוע הלכה חדשה בעניין. אלא שלטענתו, גם אם תיקבע נורמה חדשה, עליה לחול מכאן ולהבא ולא בדיעבד.

לדבריו, עד כה לא הייתה הוראת חוק מפורשת או הלכה פסוקה וברורה שקבעה כי פגיעה בחשאיות ההצבעה מחייבת את פסילת הבחירה. במצב כזה, הוא טוען, חברי הכנסת פעלו על בסיס הכללים שהיו ידועים להם בזמן אמת. שינוי של אמת המידה לאחר סיום ההליך, לשיטתו, פוגע בעיקרון יסודי של ודאות נורמטיבית ושל הוגנות מוסדית.

הכותב מרחיב ומזהיר מפני השלכה רחבה יותר: אם ייקבע כעת שפגם בחשאיות מצדיק פסילה של הליך בחירה, יהיה קשה, לדבריו, לטעון שהקביעה רלוונטית רק למקרה הנוכחי. הוא מזכיר שבכנסת נערכו לאורך השנים הצבעות חשאיות רבות, ולכן קביעה כזו עלולה לעורר סימני שאלה גם ביחס להליכים קודמים. מבחינתו, תפקידו של בית המשפט הוא לעצב מסגרת ברורה לעתיד, לא לפתוח מחדש תוצאות של הליכים שהתקיימו תחת כללים אחרים.

לא רק הסוגיה המשפטית, גם הפגיעה הציבורית

מעבר לטענה המוסדית, הכותב מבקש להדגיש גם את ההיבט האישי והציבורי. הוא כותב כי הדיון אמנם מוצג כעוסק בשאלה עקרונית ולא באדם מסוים, אך בפועל יש לו השפעה ישירה על מי שנבחר. בהקשר הזה הוא מתייחס לעו"ד מיכאל ראבילו, וכותב כי אין מחלוקת של ממש על מקצועיותו ועל כשירותו לתפקיד. לדבריו, ראבילו עזב קריירה פרטית מצליחה מתוך תחושת שליחות, וזכה לתמיכת רוב חברי הכנסת במשימה הציבורית של מבקר המדינה.

מכאן עובר הכותב למישור הרחב יותר של אמון הציבור. לטענתו, ההתערבות בהליך בחירת המבקר מצטרפת לשורה של עימותים מוסדיים נוספים סביב עבודת מבקר המדינה וסביב יחסי הכוחות בין הרשויות. בתוך מציאות רגישה ממילא, הוא סבור שהמהלך אינו מחזק את הפרדת הרשויות או את אמון הציבור בבית המשפט העליון, אלא עלול דווקא להעמיק את המתח סביבו.

בשורה התחתונה, עמדתו ברורה: גם לאחר צו הביניים, לטענתו, על בג"ץ לדחות את העתירות ולאפשר את השלמת המינוי. מבחינתו, זהו המקרה שבו ריסון שיפוטי אינו חולשה של בית המשפט אלא ביטוי לשמירה על גבולות הגזרה בין הרשויות.