בעולם הערבי מהמרים: נתניהו עדיין המועמד המוביל

ב-15 מדינות ערביות, לצד דיונים דומים במחלקת המדינה בוושינגטון ובשתי המדינות המוסלמיות הגדולות בדרום-מזרח אסיה, אינדונזיה ומלזיה, מתקיימים מפגשים שבועיים של אנשי אקדמיה, דיפלומטים בהווה ובעבר, קציני מודיעין בכירים ונציגי המגזר העסקי. על סדר היום ניצבת שאלה אחת מרכזית: לאן פונה הפוליטיקה הישראלית, ואיך תשפיע ההכרעה הפנימית בירושלים על המזרח התיכון כולו.

העניין בישראל חוצה גבולות

לפי התמונה המצטיירת מהשיחות הללו, הדיונים אינם נשארים בין כתלי חדרי הישיבות. המשתתפים מקיימים קשר רציף עם נציגים מהמגזר הערבי בישראל, עם דיפלומטים ישראלים לשעבר, עם אנשי ביטחון ועם עיתונאים העוסקים בעולם הערבי. במילים אחרות, בעולם הערבי לא רק עוקבים אחר הפוליטיקה הישראלית, אלא מנסים גם להבין מבפנים את יחסי הכוחות, את הדמויות המובילות ואת מגבלותיה של המערכת.

המסקנה הבולטת, לפחות בשלב הזה, היא כפולה: מצד אחד, הסתייגות חריפה מנתניהו ומדרכו; מצד שני, הערכה מפוכחת שהוא עדיין נתפס כבעל הסיכוי הגבוה ביותר לנצח גם בבחירות הבאות. לצד זאת נשמעת תמיהה לנוכח מה שנתפס בעיני גורמים ערביים כדחייה מתמשכת של שותפות פוליטית עם הציבור הערבי בישראל, לא רק מצד נתניהו אלא גם מצד יריביו בזירה הישראלית.

הזעם על היעלמות הסוגיה הפלסטינית

אחד הקווים הבולטים בשיח האזורי הוא כעס על כך שעתיד הגדה המערבית, מעמד הרשות הפלסטינית והשאלה מה יקרה בעזה כמעט שאינם עומדים במרכז הדיון הציבורי בישראל. קצין צבא מצרי לשעבר, המעורה לדבריו במגעים האזוריים בעבר, טען כי בלי התקדמות ממשית בסוגיה הפלסטינית לא יהיה הסדר רחב יותר. לשיטתו, כל מהלך ליום שאחרי חמאס יחייב שילוב של כוחות פלסטיניים ברצועה, בסיוע ובתיאום עם ישראל ועם גורמים בינלאומיים.

הגישה הזו אינה מוצגת רק כעמדה פלסטינית או מצרית, אלא כחלק מחשיבה אזורית רחבה יותר: ניסיון לבנות מתווה שיחבר בין עזה לגדה המערבית, וישלב מנגנוני ביטחון, מודיעין ושיטור בתמיכה אמריקנית. מבחינת מדינות ערב המתונות יחסית, זו הדרך היחידה לייצר חלופה שלטונית לחמאס מבלי להותיר חלל מסוכן.

מהסכמי אברהם עד ההחמצה הסעודית

הדיון הזה מתקיים על רקע תמונה אזורית מורכבת. לישראל יש אמנם שלום רשמי עם מצרים וירדן, אך היחסים הציבוריים רחוקים מחום: התנועה בין המדינות מוגבלת, האווירה הציבורית מתוחה, וגם שיתופי פעולה קיימים מתנהלים לא פעם בזהירות רבה. בירדן, למשל, מעבר יומי של עובדים ואנשי שירות לישראל ממשיך לספק מקור פרנסה חשוב, בזמן שהתיירות הישראלית לעקבה ופטרה נחלשה.

גם הסכמי אברהם, שהוצגו כפריצת דרך אסטרטגית, נכנסו לשלב של קיפאון יחסי. במרוקו, באיחוד האמירויות ובבחריין נשמרים אמנם ערוצים רשמיים, אך הברק הראשוני נשחק. סודאן, שהייתה אמורה להיות חלק מהמעגל, ירדה מהפרק. מעל כל אלה מרחפת ההחמצה הגדולה מבחינת ישראל: אי-ההבשלה של נורמליזציה עם סעודיה.

עוד לפני המלחמה נבנה ציר רגיש בין ירושלים לריאד, כולל המפגש החשאי בניאום בנובמבר 2020, שבו השתתפו נתניהו ומזכיר המדינה האמריקני דאז מייק פומפיאו. אלא שמאז פרוץ המלחמה הסעודים הקשיחו את עמדתם, וכעת הם דורשים באופן חד יותר מכל תהליך אזורי התקדמות ברורה לעבר פתרון שתי המדינות.

המשמעות מבחינת ישראל רחבה: בעולם הערבי בוחנים לא רק מי ינצח פוליטית בירושלים, אלא גם האם ההנהגה הבאה, תהיה אשר תהיה, מוכנה לחזור ולעסוק בשאלות שנדחקו לשוליים מאז 7 באוקטובר. לפי התמונה העולה מהדיונים, מבחן המפתח מבחינת הבירות הערביות אינו רק זהות ראש הממשלה הבא, אלא הנכונות הישראלית לקשור בין שיקום היחסים האזוריים לבין מענה מדיני וביטחוני לסוגיה הפלסטינית.

בינתיים, זהו הציר שסביבו מתנהל הדיון האזורי: המשך ההימור על נתניהו כמועמד המוביל, בצד מאמץ ערבי לגבש יוזמה מדינית שתונח תחילה בפני וושינגטון ותציב את הגדה המערבית ועזה בלב סדר היום.