קריסת מצוק קרח גבוה באנטארקטיקה אינה בהכרח תחילתה של קריסה מתמשכת. מחקר של MIT והמכון האוקיינוגרפי בוודס הול, שתואר ב־15 באוקטובר 2026, מצא שהיציבות תלויה בגורמים נוספים מעבר לגובה המצוק.
החוקרים ניתחו מדידות של יותר מ־15 אלף מצוקי קרח שנאספו בשנים 2019–2023 באמצעות לוויין ICESat-2. הגובה הממוצע היה כ־30 מטר, ורק מעטים עברו את רף 100 המטרים, שנחשב בחלק מהמודלים לסף אפשרי לאי־יציבות.
נסיגה מהירה, ואז התייצבות
בבחינה ממוקדת של מצוקים גבוהים, הנסיגה הייתה מהירה מהחזוי בחלק מהמודלים, אך לא נמשכה ללא הפסקה. פני הקרקע שמתחת לקרח, קצב הידקקותו, עומק המים והצטברות שברי קרח בחזית נקשרו ליציבותו.
המחקר עוזר לדייק את האופן שבו מייצגים קריסת מצוקים במודלים. הוא אינו קובע שאנטארקטיקה הפסיקה לאבד קרח או שסיכון עליית פני הים חלף. תצפיות על תהליך מסוים ועל תקופה מוגבלת אינן תחזית מלאה לעתיד היבשת. התמונה המלווה היא המחשה ולא מפת מדידות.
מקור המידע: MIT News, 15.10.2026.
