בריטניה מובילה מהלך נאט"ו לטילים ארוכי־טווח

מה קרה

במהלך פסגת נאט"ו שהתקיימה ביום רביעי הציגה בריטניה תוכנית רחבה לחיזוק יכולות התקיפה המדויקת לעומק באירופה, עם יעד כספי מצטבר של כ-50 מיליארד דולר על פני עשר שנים. לונדון מציבה את עצמה בראש קואליציה של 12 בעלות ברית בנאט"ו, במסגרת שנועדה להאיץ פיתוח והצטיידות במערכות תקיפה ארוכות־טווח.

מלשכת ראש ממשלת בריטניה נמסר כי התרומה הבריטית הישירה למהלך עומדת על 3 מיליארד ליש"ט, שהם כ-4 מיליארד דולר. הסכום הזה מחולק בין פרויקט דו-צדדי עם גרמניה לבין שיתוף פעולה תלת-צדדי עם איטליה וצרפת סביב טיל ה-Stratus. במקביל הודיעה בריטניה כי תצטרף לארצות הברית ולאוסטרליה בתוכנית Precision Strike Missile, שנועדה להחליף את טיל ה-ATACMS האמריקאי.

לצד זאת, בריטניה וגרמניה מקדמות במסגרת Trinity House פיתוח של אמצעי לחימה חמקניים והיפרסוניים לטווח העולה על 2,000 קילומטרים, עם יעד כניסה לשירות בשנות ה-30. יוזמת Stratus, שמוצגת כיורשת עתידית ל-Storm Shadow, קיבלה לאחרונה התחייבות בריטית נוספת של 1.4 מיליארד ליש"ט לארבע שנים.

יום קודם לכן הודיעה נאט"ו כי שש מדינות חברות — דנמרק, צרפת, איטליה, נורבגיה, טורקיה ובריטניה — השיקו פרויקט רב-לאומי בולט לפיתוח יכולות תקיפה קרקעיות מדויקות לעומק, לרבות משגרים וטילים חדשים. הקשר הישיר בין ההכרזה הזו לבין המסגרת הבריטית החדשה לא הובהר באותו שלב.

למה זה חשוב

הנקודה המרכזית במהלך הבריטי היא שהוא אינו מציג נשק אחד חדש, אלא מנסה לארגן מחדש שוק אירופי מפוצל של תוכניות טילים. לפי הגישה שהציגו גורמים בריטיים, המטרה היא לשתף מומחיות, לקדם טכנולוגיות ולחזק שיתוף פעולה תעשייתי, במקום לפתוח בהכרח מסלול פיתוח אחיד לכולם. זהו הבדל מהותי: טווחי הפעולה שנדונים כאן נעים מכ-300 קילומטרים ועד יותר מ-2,000 קילומטרים, ולכן מדובר במשפחות שונות של מערכות, עם אתגרי הנדסה, שילוב והפעלה שונים מאוד.

מבחינה אירופית, המהלך משתלב ביוזמת ELSA — המסגרת האירופית לתקיפה ארוכת־טווח שהשיקו צרפת, גרמניה, איטליה ופולין ביולי 2024, ובהמשך הצטרפו אליה שבדיה ובריטניה. אנליסטים תיארו את ELSA כמסגרת מרובת נדבכים, ולא כתוכנית רכש אחת סדורה. במובן הזה, ההכרזה הבריטית עשויה לשמש ניסיון להעניק דחיפה פוליטית, תקציבית ותעשייתית ליוזמה שהתקדמה באיטיות יחסית בשנתיים הראשונות שלה.

הדחיפות ברורה גם מהמציאות המבצעית. המלחמה באוקראינה המחישה את היכולת של נשק מדויק לטווחים ארוכים לפגוע בקווי אספקה, בסיסים ותשתיות צבאיות הרחק מקו החזית. במקביל, הצמצום החלקי של הנוכחות הצבאית האמריקאית בגרמניה הגביר באירופה את התחושה שיש צורך ביכולות עצמאיות יותר, במיוחד בתחומים שבעבר נשענו במידה רבה על ארצות הברית.

ההשלכות האפשריות

המשמעות האפשרית הראשונה היא האצה של שיתופי פעולה בין ממשלות לבין יצרניות ביטחוניות באירופה, לא סביב מוצר בודד אלא סביב סל פרויקטים. אם המסגרת הבריטית אכן תתפקד כמרכז תיאום ומימון, ייתכן שהיא תסייע לצמצם כפילויות, לקבוע סדרי עדיפויות ולהבטיח שפרויקטים קיימים יבשילו מהר יותר.

עם זאת, קיימת גם אפשרות של חפיפה בין מסגרות שונות — נאט"ו, ELSA, והסכמים דו-צדדיים או תלת-צדדיים — באופן שעלול לייצר מורכבות במקום פשטות. העובדה שלונדון לא פירטה מיהן בדיוק "כתריסר השותפות האירופיות" שעליהן היא בונה, וגם לא הבהירה במדויק כיצד חושב סכום ה-50 מיליארד דולר, מלמדת שמדובר בשלב זה בעיקר בארכיטקטורה אסטרטגית ופחות בתוכנית רכש אחת עם מפרט קשיח.

אחת הקריאות האפשריות היא שאירופה עוברת משלב ההצהרות לשלב בניית המסגרות שיאפשרו ייצור, מימון ותיאום ארוך טווח בתחום שהיה עד לא מזמן משני יחסית בתכנון הצבאי היבשתי. אם המהלך יבשיל, הוא עשוי לשנות בשנים הקרובות את מפת הייצור הביטחוני ביבשת, במיוחד בתחומי טילים, משגרים וחימושים מדויקים.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהמספר הגדול — 50 מיליארד דולר — חשוב פחות מהמבנה שבריטניה מנסה לבנות סביבו. המשמעות האפשרית היא שלונדון מבקשת למצב את עצמה כמתאמת מרכזית של תעשיית התקיפה ארוכת־הטווח באירופה, לאו דווקא כמפתחת של מערכת אחת. ייתכן שהמבחן האמיתי יהיה ביכולת לחבר בין יוזמות קיימות למסלול יישומי אחד, עם לוחות זמנים, חלוקת עבודה ומחויבות תקציבית ברורה.