ארה"ב חושפת: נשקי שליטה בחלל כבר במסלול

מה קורה?

בפתיחת כנס Air, Space & Cyber שנערך בנשיונל הארבור שבמדינת מרילנד, אמר מזכיר חיל האוויר של ארה"ב, טרוי מיינק, כי כוח החלל האמריקאי שיגר למסלול "נשקי שליטה בחלל". זו אמירה חריגה בניסוחה, משום שבכיר אמריקאי בדרג כזה בחר להשתמש בפומבי במונח שמקשר ישירות בין פעילות חללית לבין יכולת צבאית אופרטיבית.

הכנס, שמאורגן בידי איגוד חיל האוויר והחלל האמריקאי, נחשב לאחד האירועים המרכזיים בלוח השנה של התעשיות הביטחוניות בארה"ב. הוא מרכז מפקדים בכירים, חברות נשק, יצרני לוויינים, קבלני משנה ואנשי מדיניות. לכן, מסרים שנאמרים בו אינם נתפסים כהערת אגב, אלא כחלק ממגמה רחבה יותר של עיצוב סדר יום ציבורי, תקציבי ומבצעי.

לצד דבריו של מיינק, היום הראשון של הכנס כלל גם תצוגות של מערכות בלתי מאוישות, חימוש משוטט, משגרים, מחשוב צבאי מוקשח ודגמי לוויינים. בין היתר הוצגו מטוס הקרב הבלתי מאויש FQ-42 Vengeance של ג'נרל אטומיקס, אמצעי Switchblade של AeroVironment, דגם של לוויין Transport Layer של נורת'רופ גרומן ומערכות נוספות שממחישות את רוחב היריעה של שדה הקרב העתידי.

למה זה קורה?

בשנים האחרונות ארה"ב מדברת באופן גלוי יותר על חלל כזירת עימות צבאי. הסיבה המרכזית היא התלות הגוברת של צבאות מודרניים בלוויינים: תקשורת, ניווט, התרעה מפני שיגורים, איסוף מודיעין, הכוונת חימוש ותיאום בין כוחות נשענים כולם על תשתיות חלל. ברגע שתשתיות כאלה הופכות לחיוניות, הן גם הופכות לפגיעות.

המונח "שליטה בחלל" מתייחס בדרך כלל ליכולת להבטיח חופש פעולה אמריקאי בחלל, ובמקביל למנוע מהיריב להשיג יתרון דומה. זה יכול לכלול אמצעי גילוי ומעקב, לוחמה אלקטרונית, הגנה על לוויינים, שיבוש יכולות עוינות, ולעתים גם מערכות בעלות פוטנציאל התקפי מובהק. העובדה שמיינק בחר לציין כי אמצעים כאלה כבר הוצבו במסלול מרמזת שוושינגטון מבקשת לשדר הרתעה, ולא רק להציג תפיסה תיאורטית.

העיתוי גם חשוב. ארה"ב עוקבת בשנים האחרונות אחר ההתקדמות של סין ורוסיה בתחומי לווייני יירוט, לווייני תמרון, אמצעי שיבוש ואפשרויות לפגיעה במערכות חלל של יריב. על הרקע הזה, כל מסר אמריקאי פומבי על נשק חללי נועד גם להבהיר שמדובר במרוץ טכנולוגי ומבצעי שכבר מתנהל, ולא בדיון עתידי בלבד.

מה ההיסטוריה?

כוח החלל של ארה"ב הוקם בסוף 2019, מתוך ההבנה שהחלל אינו עוד רק שכבת תמיכה מרוחקת, אלא תחום לחימה בפני עצמו. מאז הקמתו מנסה הפיקוד החדש להגדיר את משימותיו, לבסס תקציבים ולשכנע את הממסד המדיני והצבאי בצורך להשקיע לא רק בלוויינים, אלא גם בהגנה פעילה עליהם.

במשך שנים נטו גורמים אמריקאיים להשתמש בשפה זהירה יחסית בכל הקשור לנשק בחלל, בין השאר בשל הרגישות המדינית והמשפטית של התחום. אמנם מעצמות פיתחו לאורך עשורים יכולות נגד לוויינים, אך הממשל והפנטגון השתדלו לא פעם להדגיש הגנה, הרתעה ושרידות. לכן, עצם השימוש הפומבי בביטוי "נשקי שליטה בחלל" עשוי לסמן שינוי תקשורתי ותפיסתי: פחות עמימות, יותר לגיטימציה פומבית ליכולות שנועדו להשפיע ישירות על מאזן הכוחות במסלול.

גם מבנה התערוכה עצמה משקף את המגמה הזאת. דגמי לוויינים הוצבו לצד כלי טיס בלתי מאוישים, משגרי טילים ומערכות מחשוב קרביות. החיבור הזה איננו מקרי: במערכה מודרנית, חלל, אוויר, סייבר ויבשה פועלים יותר ויותר כמערכת אחת.

מה המשמעות?

להצהרה של מיינק יש כמה משמעויות. ראשית, היא מאותתת לתעשייה שהממשל האמריקאי עשוי להרחיב השקעות ביכולות חלל מבצעיות, לא רק בתשתיות תמיכה. עבור קבלנים ביטחוניים, זהו מסר על ביקוש עתידי למערכות שרידות, תמרון, חישה, תקשורת מאובטחת ואמצעי הגנה או שיבוש.

שנית, ברמה האסטרטגית, אמירה כזאת עלולה להעמיק את הוויכוח הבינלאומי על חימוש החלל. כאשר וושינגטון מצהירה בגלוי על יכולות במסלול, מדינות יריבות עשויות לראות בכך הצדקה להאיץ תוכניות מקבילות משלהן. מנגד, מבחינת ארה"ב, העמדה היא ככל הנראה שהרתעה אמינה מחייבת להראות יכולת, ולא רק לדבר על עקרונות.

שלישית, מבחינה מבצעית, עצם קיומם של אמצעי "שליטה בחלל" במסלול עשוי לשנות את האופן שבו צבאות מתכננים מלחמה. אם לוויינים אינם עוד רק חיישנים או ממסרי תקשורת אלא גם חלק ממערך כוח פעיל, הרי שהחלל הופך מזירת סיוע לזירה שבה אפשר להגן, לשבש ולהשפיע באופן ישיר על מהלך הלחימה.

ביום הראשון של הכנס, זה היה המסר הבולט ביותר: ארה"ב כבר אינה מדברת על החלל רק כמכפיל כוח, אלא יותר ויותר כעל זירת התמודדות חמושה שמחייבת שפה, תקציב ויכולות משלה.