נמל רוטרדם תחת לחץ להיגמל מנפט וגז

מה קרה

הלחץ הציבורי והמשפטי על נמל רוטרדם גובר, על רקע הטענה כי אחד ממוקדי האנרגיה הגדולים באירופה אינו עושה די כדי להתרחק מדלקים פוסיליים. הארגון הסביבתי Advocates for the Future הגיש תביעה שבה הוא דורש מרשות הנמל לקבוע תוכנית קונקרטית להפחתת התלות בפחם, בנפט ובגז, ולא להסתפק ביעדי אקלים כלליים לטווח ארוך.

הדיון אינו סמלי בלבד. רוטרדם הוא הנמל הגדול באירופה לסחורות, צומת לוגיסטי עצום בדלתה של נהרות הריין והמז, ומרכז תעשייתי שבו פועלים בתי זיקוק, מתקנים כימיים ותשתיות אנרגיה כבדות. לפי בטינה קמפמן מחברת הייעוץ הסביבתי CE Delft, היקף הדלקים הפוסיליים שעובר דרך הנמל קשור בסופו של דבר לפליטות של כ-600 מגה-טון פחמן דו-חמצני בשנה. מנגד, מארק ואן דייק, האחראי על קשרי החוץ ברשות הנמל, אמר כי האשכול התעשייתי של רוטרדם עצמו פולט כיום כ-29 מיליון טון CO2 בשנה – לדבריו, בערך מחצית מהפליטות המקומיות של הולנד.

רשות הנמל מצדה טוענת שהיא כבר נעה בכיוון הנכון. היא הציבה יעד להפחית ב-90% את הפליטות הישירות ואת פליטות האנרגיה הנרכשת שלה בין 2019 ל-2030. בין הצעדים שעליהם הצביעה: הקמת מוקד ניסוי ופיתוח לדלקי מימן, השקעה בחיבור אוניות לחשמל מהרציף במקום שריפת דלק בזמן עגינה, ותמיכה בדלקים חלופיים כמו LNG, ביודלק ומתנול. נוסף על כך מקודם פרויקט Porthos ללכידת פחמן ואחסונו בשדות גז מדוללים מתחת לים.

למה זה חשוב

המאבק סביב רוטרדם חשוב הרבה מעבר להולנד. זהו מבחן מעשי לשאלה שמדינות, נמלים ותאגידים מתמודדים איתה בכל העולם: איך ממירים תשתית כלכלית שנבנתה במשך עשרות שנים סביב נפט וגז, בלי למוטט את שרשרת האספקה ובלי להבריח תעשייה למדינות עם רגולציה רכה יותר.

הקושי כפול. מצד אחד, הנמל נהנה מהכנסות גדולות שמגיעות עדיין מהפעילות הפוסילית, ולכן המעבר מאיים על מודל עסקי קיים. מצד אחר, גם מי שמבקש לקדם שינוי מהיר נתקל במגבלות פיזיות ורגולטוריות. קמפמן ציינה כי המעבר לחשמול ולתשתיות חדשות דורש מקום, חיבורי חשמל וכבלים – ואלה מוגבלים כיום. במילים אחרות, גם כשהכוונה קיימת, היכולת לבצע תלויה ברשת חשמל, במימון ובאישור פרויקטים כבדים.

לכך מצטרף ממד בינלאומי. אוסקר ואן וין, מנהל החדשנות בנמל, אמר כי הרשות מנסה לעבוד עם המזהמים ולדחוף אותם החוצה בהדרגה, אך חלק מהחברות הגדולות שפועלות במתחם כפופות למטות בארה"ב או בסין. המשמעות היא שההחלטות האסטרטגיות אינן מתקבלות בהכרח ברוטרדם. אם העלויות יאמירו או שהכללים יהיו מחמירים מדי, אותן חברות עשויות להעביר פעילות למקום אחר.

פרופ' הארי חירלינגס מאוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם, שחוקר תחבורה בת-קיימא ונמלים זה יותר משלושה עשורים, טען כי נמל בודד אינו יכול להוביל לבדו מהפכה מלאה. לדבריו, יש צורך במסגרת בינלאומית שתיצור כללי משחק אחידים. הוא הזכיר את הרגולציה האירופית על גופרית בדלקי אוניות כדוגמה למנגנון ששינה התנהגות: כאשר אוניות נדרשו לעמוד בתקנים כדי להיכנס לנמלים באירופה ובארה"ב, גם שחקנים שנמנעו מכך בתחילה יישרו קו.

ההשלכות האפשריות

אם הלחץ המשפטי והציבורי יימשך, ייתכן שרשות הנמל תידרש להציג לוח זמנים מפורט יותר להפחתת פעילות פוסילית, ולא רק יעד כללי של ניטרליות פחמנית סביב 2050. משמעות אפשרית נוספת היא הידוק הדרישות מחברות שפועלות בשטח הנמל, בין אם דרך תמריצים, השקעות בתשתיות ובין אם דרך רגולציה ישירה יותר.

עם זאת, אחת הקריאות האפשריות של המצב היא שהמעבר לא יהיה ליניארי. פרויקטים כמו לכידת פחמן, מימן ודלקים חלופיים עשויים להפחית פליטות בטווח הבינוני, אך מבקרי המהלך טוענים שהם גם עלולים להאריך את חיי התשתית הקיימת במקום להחליף אותה במהירות. מנגד, הנהלת הנמל סבורה שבלי פתרונות ביניים כאלה, הסיכון הוא לזעזוע חד מדי בפעילות הכלכלית.

גם ההקשר הגיאופוליטי עלול להשפיע. בארה"ב, הנשיא דונלד טראמפ הביע ספקנות כלפי מדיניות אקלים וקידם, לפי המתואר, תמריצים שמיטיבים יותר עם דלקים פוסיליים מאשר עם אנרגיה מתחדשת. מבחינת אירופה, ובוודאי מבחינת רוטרדם, המשמעות האפשרית היא חשש גובר מבריחת תעשיות עתירות אנרגיה לאזורים זולים ומקלים יותר רגולטורית.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהוויכוח ברוטרדם אינו על היעד הסופי אלא על הקצב והמחיר. המשמעות האפשרית היא שנמלים ותשתיות ענק לא ייסגרו בן לילה, אלא יידרשו לשנים של פתרונות מעבר, מאבקים משפטיים ולחץ רגולטורי. ייתכן שדווקא ברוטרדם יתברר עד כמה המעבר הירוק תלוי לא רק בטכנולוגיה, אלא גם בשאלה מי מוכן לשלם עליו ומתי.