נולאן מרהיב ב״האודיסאה״, אבל הלב נשאר בחוץ

על מה מדובר

יותר משבעה עשורים אחרי שהוליווד ניסתה בפעם האחרונה לעבד ישירות את ״האודיסאה״ של הומרוס, כריסטופר נולאן חוזר אל אחד הטקסטים המכוננים של התרבות המערבית ומלביש עליו את כל מה שמזוהה איתו כבמאי: קנה מידה עצום, מבנה זמן לא ליניארי, הקפדה טכנית גבוהה ואמונה גדולה בכוחו של קולנוע ראוותני. בגרסה החדשה, אודיסאוס שב מאימת מלחמת טרויה רק כדי להיסחף שוב ושוב לעוד מכשול, עוד קרב ועוד מבחן, בדרך הביתה לאיתקה.

הביקורת מתארת את הסרט כהישג לא מבוטל: כמעט שלוש שעות של תנועה מתמדת, תפניות, מפגשים מיתולוגיים וסצנות פעולה שבכל שובר קופות אחר היו נחשבות לשיא. נולאן, שגם כתב את התסריט, לא מסתפק בהעברה נאמנה של העלילה, אלא בונה את המסע מחדש באמצעות קפיצות חוזרות בזמן. במקום התקדמות קווית, הסרט מתקדם במארג של זיכרון, בלבול ושחיקה, כך שהצופה חווה משהו מן ההתשה והערפול שעוברים על גיבורו.

מה עובד

הכוח הגדול של הסרט, לפי הביקורת, נמצא בראש ובראשונה בחוויה הקולנועית עצמה. נולאן יודע לביים סצנות ענק, והוא מנצל כאן עד תום את הממד המיתי של החומר. המפגש עם הקיקלופ פוליפמוס, למשל, מצטייר כרגע מפלצתי, סוער וכמעט פרוע בהנאה שלו; הקטע עם המכשפה קירקה מקבל גוון אפל, חושני ומוזר; וסצנת הסוס הטרויאני נבנית כמופע עוצמתי ומספק, עם שילוב של מתח, הומור והתרוממות רוח.

גם ברמת הביצוע, הסרט זוכה לשבחים כמעט לכל אורך הדרך. הויטה ואן הויטמה מצלם מרחבים של ים, חול וסלע באופן שיוצר תחושת יראה של ממש, במיוחד בהקרנות IMAX. לצילום מצטרפת המוזיקה של לודוויג גורנסון, שמתוארת כפעימה אלקטרו-תזמורתית עמוקה שמחזיקה את הסרט כל הזמן בתנופה. זהו, במילים אחרות, סרט שמבקש להכריע את הצופה דרך העיניים והאוזניים — וברוב הזמן גם מצליח.

במרכז ניצב מאט דיימון, ולפי הביקורת זו אחת הבחירות המדויקות בסרט. לא אודיסאוס נוצץ או הירואי מדי, אלא מלך מותש, סדוק וכמעט כבוי, שגופו עדיין חזק אבל פניו כבר נושאות את משקל השנים. דווקא האפרוריות האנושית של דיימון מעניקה למסע משהו נוגע יותר, גם אם הסרט כולו לא תמיד מצליח לממש את הפוטנציאל הרגשי הזה. לצדו מוזכרים לטובה גם ג'ון לגוויזאמו, בתפקיד עבדו הנאמן והעיוור של אודיסאוס, וסמנתה מורטון, שמספקת לדבריו של המבקר את ההופעה הבלתי נשכחת ביותר בסרט כקירקה ערמומית, פראית ומסוכנת.

מה פחות עובד

לצד ההתפעלות, הביקורת מצביעה על מגבלה מהותית: הסרט מסעיר הרבה יותר משהוא מרגש. המבנה השבור בזמן, שהוא אחד מכלי העבודה האהובים על נולאן, אמנם משרת היטב את תחושת האובדן והטלטלה של אודיסאוס, אבל גם גובה מחיר. במיוחד בחלק הראשון, כשהעלילה מדלגת ומסתחררת בין זירות וזמנים, קשה להרגיש שיש הווה ברור להיאחז בו. במקום שקיעה רגשית, מתקבלת לעיתים התרשמות אינטלקטואלית ממהלך מתוכנן היטב.

הבעיה הזו בולטת בעיקר בכל מה שנוגע לבית שממנו אודיסאוס נעדר. פנלופה, בגילומה של אן האת'וויי, ובנו טלמאכוס, שמגלם טום הולנד, אמורים להיות העוגן הרגשי של הסיפור, הסיבה שבגללה כל המסע הזה חשוב כל כך. אלא שלפי הביקורת, מערכות היחסים המשפחתיות נשארות דקות יחסית, פחות כתובות ופחות חדות מהעיסוק בכבוד, בגידה ומאבקי כוח בין גברים. רוברט פטינסון, כמחזר אנטינואוס, מתואר כמי שנוטה לקריקטורה של נבל ראוותני, וגם חלק מן הקאסט המרשים מקבל מעט מדי מקום כדי להותיר חותם עמוק.

כך נוצר פער מעניין: הסרט מלא חיים בממד התחושתי שלו, אבל שומר מרחק מסוים מן הנשמה של הסיפור. המבקר מנסח זאת כמעט כתבוסה חלקית מכוונת — היצירה כל כך עסוקה בלספק עוצמה, מורכבות וגודל, עד שהיא כמעט מרשה לעצמה לוותר על חמימות אנושית.

המסקנה

זו ביקורת שמעניקה לנולאן הרבה קרדיט, ובצדק: ״האודיסאה״ מוצגת כאן כאפוס קיץ נדיר בהיקפו, כזה שלא מפחד להיות גדול, כבד, מיתי ויקר, ובו בזמן גם אישי במובן הסגנוני. נולאן לא מגיש גרסה מוזיאלית של הומרוס, אלא סרט שמדבר בשפה מודרנית, בנוי כמו פאזל ומבויים בביטחון של מי שיודע בדיוק איזה מחזה הוא רוצה להעמיד.

אבל לצד ההישג, נשאר גם חסר. הסרט סוחף, מרהיב ומלא תנופה, אך לא חודר עמוק מספיק אל הגעגוע, האובדן והכמיהה לשיבה שמונחים בלב הטקסט המקורי. במאזן הכולל, זו יצירה גדולה ומספקת מאוד כחוויה קולנועית, ופחות כטרגדיה אנושית. הצופה עשוי לצאת ממנה נפעם — לא בהכרח שבור לב.