ספר חדש מציע ברית ישראלית סביב השירות

הספר "אנחנו, המשרתים", שכתבו המילואימניקים עוז בן נון ועוז סימינובסקי, מבקש להתערב באחד הוויכוחים העמוקים שמעצבים את ישראל מאז 7 באוקטובר: מהו קו החלוקה האמיתי בחברה הישראלית. במקום החלוקה המוכרת בין ימין לשמאל, המחברים מציעים ציר אחר — בין מי שרואים עצמם מחויבים לגורל הלאומי, בצה"ל או בשירות הלאומי, לבין מי שאינם שותפים לנשיאה המעשית בנטל.

לא ימין ושמאל, אלא מחויבות

הטענה המרכזית של בן נון וסימינובסקי היא שהשיח הפוליטי הישן כבר אינו מסביר לבדו את המציאות הישראלית. לשיטתם, המבחן המכריע אינו רק עמדה מדינית, כלכלית או משפטית, אלא השאלה מי מתייצב כשנדרש להגן, לסייע ולהקריב. הם מציגים את 7 באוקטובר כרגע מכונן, כמעט כנקודת חשיפה לאומית, שדרכה התחדדה ההבחנה בין קבוצות ומגזרים על פי רמת המחויבות שלהן למאמץ המשותף.

בתוך המסגרת הזאת, הספר מנסה לשרטט קהילה אזרחית רחבה: דתיים, חילונים, מסורתיים ואחרים, שלמרות חילוקי דעות חריפים בנושאים רבים, חולקים יסוד משותף של שירות ואחריות. זהו, מבחינת המחברים, הבסיס האפשרי לאחדות ישראלית חדשה — לא אחדות שמוחקת ויכוחים, אלא כזו שבונה על שותפות מעשית.

מיפוי של שנות הקרע

הספר חוזר לשנים שקדמו למלחמה ומונה שורה של תחנות שלדברי המחברים האיצו את ההתפוררות הפנימית: העימותים סביב המחאה הפוליטית, איומי הסרבנות, המאבקים על זהות המרחב הציבורי והישענות גוברת של מחנות פוליטיים על בריתות עם קבוצות שאינן שותפות מלאות לאתוס הציוני-משרתי. אחת הדוגמאות הבולטות שמופיעות בו היא אירועי תפילת יום הכיפורים בתל אביב ב-2023, שהמחברים רואים בהם סימן מוקדם לקרע חברתי עמוק בהרבה מהוויכוח הספציפי שהתנהל אז.

מנקודת המבט הזו, הספר אינו רק תיעוד של מחלוקת פוליטית, אלא ניסיון לטעון שהמשבר הישראלי אינו תולדה של ממשלה מסוימת או מחנה מסוים בלבד, אלא של היחלשות מתמשכת של תחושת ה"אנחנו". לכן, גם הביקורת שלו רחבה: היא מופנית כלפי הפוליטיקה המגזרית, כלפי תלות בשיקולי שלטון, וכלפי נכונות של מחנות יריבים לוותר על עקרונות יסוד בשם הישרדות פוליטית.

העימות סביב שאלת השירות

אחד הצירים החדים בספר הוא היחס לחברה החרדית ולסוגיית ההשתמטות. המחברים טוענים כי הדפוס החרדי הרווח כיום עומד בניגוד למסורת היהודית של אחריות קולקטיבית, ומעמידים מולו את רעיון ה"הנני" — התייצבות אישית לטובת הכלל. בכך הם מבקשים לעגן את טענתם לא רק בתפיסה אזרחית-לאומית, אלא גם בשפה יהודית מסורתית.

לצד זאת, הביקורת אינה נעצרת בחרדים. הספר מפנה זרקור גם אל חילונים שלדברי המחברים מבקשים ליהנות מפירות המדינה בלי מחויבות עמוקה אליה. זהו מהלך שמרחיב את הוויכוח מעבר לשאלה מגזרית צרה, ומנסה להגדיר מחדש את מחנה השותפות הלאומית לפי מעשה ולא רק לפי זהות מוצהרת.

אחרי 7 באוקטובר

המחברים מתארים את ימי המלחמה הראשונים כרגע שבו אזרחים, לוחמי מילואים ויוזמות אזרחיות פעלו במהירות כדי להציל חיים ולמלא חללים שהמדינה התקשתה לסגור מיידית. בעיניהם, התמונות הללו המחישו שהברית האמיתית בישראל נרקמת סביב מי שקמים ופועלים למען האחר. מכאן נגזרת גם המסקנה הרחבה יותר של הספר: בתוך הציבור הציוני המשרת יש מכנה משותף רחב בהרבה מכפי שנדמה במבט פוליטי רגיל.

הדיון הזה מקבל בספר גם משמעות רעיונית וגם משמעות מעשית. רעיונית, הוא מבקש להחליף את שפת המחנות בשפת אחריות. מעשית, הוא מציע לראות בשירות — צבאי, לאומי או אזרחי — תנאי מרכזי לחידוש הסולידריות הישראלית. מבחינת בן נון וסימינובסקי, זהו לא רק תיאור של המציאות שלאחר האסון, אלא גם כיוון פעולה: בניית פלטפורמה משותפת של מי שמרגישים מחויבות לקיום, לביטחון ולשגשוג של המדינה.

בסופו של דבר, "אנחנו, המשרתים" אינו עוד ספר על הפוליטיקה היומית, אלא ניסיון לשרטט זהות קולקטיבית חדשה-ישנה סביב רעיון השירות. הוא מבקש לשכנע שהוויכוחים בישראל לא ייעלמו, אבל עשוי לקום מעליהם בסיס אזרחי משותף וברור יותר — של מי שרואים בעצמם אחראים בפועל לעתידה של המדינה.