פסגת נאט"ו באנקרה מציבה את ארדואן במרכז

התמונה הגדולה

פסגת נאט"ו שתיפתח ביום שלישי באנקרה היא הרבה יותר מאירוע טקסי של הברית הצבאית הגדולה בעולם. עבור טורקיה, זהו רגע תודעתי ומדיני חשוב: הזדמנות להציג כוח, יציבות ושליטה אזורית, וגם למצב את רג'פ טאיפ ארדואן כמי שמסוגל לדבר גם עם וושינגטון וגם עם אירופה בשעה שהיחסים ביניהן מתערערים.

לפי הרשויות בטורקיה, הוועידה צפויה לארח 52 ראשי מדינות ונציגים מ-32 המדינות החברות בברית, לצד תשע מדינות נוספות שהוזמנו, כ-3,000 עיתונאים וכ-56 אלף אנשי ביטחון. עצם ההיקף הזה מלמד עד כמה אנקרה מבקשת להפוך את הוועידה למפגן חריג בגודלו, לא רק מבחינת אבטחה ולוגיסטיקה אלא גם מבחינת המסר: טורקיה היא שחקנית מרכזית, לא שותפה משנית.

הטענה המרכזית

המהלך הרחב יותר שנחשף לקראת הוועידה הוא התחזקות מעמדה של טורקיה בתוך נאט"ו דווקא בתקופה של שחיקה באמון בין ארה"ב לבעלות בריתה באירופה. בעוד דונלד טראמפ מרבה להתעמת עם מנהיגים אירופים, לאיים על מבנה הברית ולדרוש נאמנות מדינית וביטחונית, כלפי ארדואן הוא נוקט קו שונה בהרבה: יחס אישי חם, מחוות פומביות ורמזים להטבות ביטחוניות.

הפער הזה חשוב משום שהוא מעיד שטורקיה נתפסת כיום בעיני שני הצדדים כנכס אסטרטגי. וושינגטון רואה בה מוקד צבאי חיוני באזור רגיש, ואילו באירופה מבינים שככל שהמחויבות האמריקנית לברית נראית פחות יציבה, כך גדל משקלה של המדינה שמחזיקה בצבא השני בגודלו בנאט"ו.

הנתונים והעדויות

ברקע לפסגה עומדת מתיחות ממושכת בין טראמפ לבין אירופה. הנשיא האמריקני שב ותקף בשנה האחרונה שורה של מנהיגים אירופים, איים לצמצם את הנוכחות הצבאית האמריקנית ביבשת והטיל ספק בתועלת שארה"ב מפיקה מהברית. גם ההסכמה העקרונית בפסגה הקודמת, בהאג, להעלות את הוצאות הביטחון של המדינות החברות ל-5% מהתמ"ג עד 2035, לא בלמה את המגמה הזו.

למתח הזה נוספה גם המחלוקת סביב המלחמה באיראן. טראמפ דרש מבעלות הברית לסייע בפתיחת מצר הורמוז וקשר בין היענותן לבין עתיד התמיכה האמריקנית בנאט"ו. כמה ממדינות אירופה, בהן ספרד, איטליה וגרמניה, בחרו לא להיגרר לקו האמריקני. שר ההגנה הגרמני בוריס פיסטוריוס אמר כי "זו אינה המלחמה שלנו", ובאירופה היו מי שביקשו להציג את הריחוק מהמערכה כהפגנת עצמאות מול וושינגטון.

מנגד, דווקא טורקיה יצאה מהתקופה האחרונה כשהיא נהנית מחיזוק מעשי של מעמדה. בעקבות האיומים האזוריים נפרסו בשטחה, לפי הנטען, מערכות יירוט אמריקניות, גרמניות ואיטלקיות. במקביל גברו הדיווחים על רצון אמריקני להתקרב מחדש לאנקרה גם בתחום הרכש הביטחוני. בין היתר עלתה מחדש האפשרות להחזיר את טורקיה לתוכנית ה-F-35, שממנה הודחה ב-2019 בעקבות רכישת מערכת ההגנה הרוסית S-400.

צעד מיידי יותר נוגע למנועי F-110 עבור מטוס הקרב הטורקי KAAN. לפי הדיווח, מחלקת המדינה האמריקנית עדכנה מחוקקים בכירים כי בכוונתה לאשר עסקה בהיקף העולה על 700 מיליון דולר. אם המהלך אכן יושלם, תהיה לכך משמעות רחבה בהרבה מעסקת רכש אחת: מדובר בחיזוק ישיר של השאיפה הטורקית לבסס תעשייה ביטחונית עצמאית ובעלת השפעה.

גם במספרים טורקיה מציגה תנופה. לפי מכון SIPRI, היא מדורגת כיום במקום ה-11 בעולם ביצוא נשק, ותוך חמש שנים הכפילה את חלקה בשוק העולמי. נתונים רשמיים בטורקיה מצביעים על יצוא ביטחוני של כ-10.5 מיליארד דולר בשנה שעברה, זינוק של כ-48% בתוך שנה. עוד לפי הנתונים הטורקיים, כ-56% מהיצוא הביטחוני הופנו לאיחוד האירופי, למדינות נאט"ו ולארה"ב.

ניואנסים ומגבלות

לצד התמונה המחמיאה עבור אנקרה, יש גם שכבה בעייתית שקשה להתעלם ממנה. לקראת הוועידה דווח על גלי מעצרים נגד אנשי אופוזיציה ונגד מי שנחשדו כמי שעלולים לשבש את האירוע, לצד איסור על הפגנות בבירה. בתוך טורקיה, המהלך משתלב בטענות מתמשכות על הידוק הדיכוי הפוליטי ועל פגיעה במוסדות דמוקרטיים.

כדאי גם לסייג חלק מן המסקנות. הקרבה האישית בין טראמפ לארדואן אינה מבטיחה בהכרח שינוי מבני ארוך טווח ביחסי ארה"ב-טורקיה, במיוחד נוכח התנגדויות אפשריות בקונגרס ובממסד הביטחוני האמריקני. גם נתוני היצוא הטורקיים, אף שהם מלמדים על מגמה ברורה, נשענים בחלקם על פרסומים רשמיים של אנקרה ולכן מחייבים בדיקה זהירה מול מקורות בינלאומיים.

מנקודת מבט ישראלית, הוועידה מתקיימת גם בצל החרפה ברטוריקה הטורקית נגד ישראל. שר החוץ האקן פידאן תקף בסוף השבוע בחריפות את ישראל, ואנקרה ממשיכה למצב את עצמה כמי שמובילה קו לעומתי יותר בזירה האזורית. המשמעות היא שטורקיה עשויה להגיע מחוזקת יותר מבחוץ, דווקא בשעה שהיחסים בינה לבין ירושלים מוסיפים להתקרר.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהמשבר בתוך נאט"ו לא מחליש רק את אירופה או את ארה"ב, אלא גם מייצר מרחב תמרון חדש לשחקניות ביניים כמו טורקיה. המשמעות האפשרית היא שארדואן מצליח להפוך את המתח בין בעלות הברית למנוף כוח אישי ומדינתי. ייתכן שזו הסיבה שהפסגה באנקרה חשובה הפעם לא רק לברית כולה, אלא גם למעמדו של מנהיג אחד בתוכה.