פסגת נאט"ו באנקרה: אירופה מחפשת חלופה לארה"ב

התמונה הגדולה

פסגת נאט"ו שתיפתח מחר, 7 ביולי, באנקרה נערכת ברגע רגיש במיוחד עבור הברית האטלנטית. בשנים האחרונות הלכה והתחזקה באירופה התחושה כי אי אפשר להמשיך להישען באותה מידה על המטרייה האמריקאית, הן מבחינה צבאית והן מבחינה טכנולוגית. את התחושה הזו ביטא בחריפות שר ההגנה הבלגי תיאו פרנקן, שאמר בבריסל כי הברית זקוקה לאמון, והזהיר מפני הקרע הטרנס-אטלנטי שהעמיק בעקבות מדיניות אמריקאית שנתפסת באירופה כמתרחקת מבעלות הברית.

הרקע הרחב יותר הוא קו בדלני יותר שמיוחס לממשל האמריקאי בראשות דונלד טראמפ: פחות מחויבות לזירה האירופית, עימותי סחר עם שותפות, מסרים מעורפלים כלפי אוקראינה ואף איומים מילוליים כלפי טריטוריות של בעלות ברית. מבחינת מדינות רבות באירופה, המשמעות היא אחת: נאט"ו עדיין קיימת, אך מבנה האחריות בתוכה עשוי להשתנות באופן יסודי.

הטענה המרכזית

השאלה המרכזית לקראת אנקרה אינה רק אם אירופה תוציא יותר כסף על ביטחון, אלא אם תוכל להפוך את הכסף הזה לכוח ממשי. ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר ניסח זאת באופן ישיר כאשר אמר, עם הצגת תוכנית ההשקעות הביטחונית של לונדון, כי אף שארה"ב נותרה בעלת הברית המרכזית, מדינות אירופה חייבות לקחת אחריות ראשית על הגנתן כדי לשמר את נאט"ו.

זהו שינוי חשוב: הדיון בתוך הברית עובר ממדידה של אחוזי תוצר לשאלות קשות יותר של מוכנות. כמה מהר אפשר לייצר טילים, תחמושת ומערכות הגנה? עד כמה אירופה יכולה לעמוד לבדה מול שחיקה במלאים? והאם יש לה מענה זמין וזול מספיק לאיומים שמתפתחים מהר יותר מהביורוקרטיה?

הנתונים והעדויות

הדוח השנתי של מזכ"ל נאט"ו לשנת 2025 מצביע על עלייה בהוצאות הביטחון של אירופה וקנדה גם יחד: מ-1.62% מהתמ"ג ב-2022 ל-2.33% בשנה שעברה. זו עלייה ניכרת, אך בתוך התמונה הכוללת יש גם חריגים, ובנתוני הברית בריטניה אף מציגה מחויבות מצטמצמת יחסית.

אלא שבנאט"ו עצמם מבינים שמספרי המאקרו אינם מספרים את כל הסיפור. מזכ"ל הברית מארק רוטה הדגיש ביוני כי כאשר המדינות מייצרות יותר, גם ההרתעה וגם ההגנה מתחזקות. במילים אחרות, קווי ייצור ומפעלי חימוש הופכים לחלק בלתי נפרד מהעוצמה האסטרטגית, לא פחות מתקציב כתוב על נייר.

המלחמה בין ארה"ב וישראל לאיראן המחישה, לפי הניתוח המובא לקראת הפסגה, עד כמה מהיר קצב צריכת הטילים המתקדמים במערכה מודרנית. בתוך ימים ספורים עלולים מלאים להישחק, ומכאן החשיבות של יכולת ייצור מתמשכת. לכן, בעוד שבפסגה הקודמת בהאג הדגש היה על כסף ועל היעד של 3.5% מהתמ"ג להגנת ליבה עד 2035, באנקרה צפוי המוקד לעבור להרחבת התעשייה הביטחונית האירופית.

בריטניה, למשל, צפויה להבליט יעד להקמת שישה מפעלי חומרי נפץ והנעה עד 2030. עם זאת, התוכנית הזו עדיין חסרה מפת דרכים מלאה ליישום. במקביל, גוברת הדחיפות סביב מערכות הגנה מפני כלי טיס בלתי מאוישים. אירופה מתמודדת עם איומים ב"אזור האפור" — מפגיעה בכבלי אינטרנט תת-ימיים ועד ניסיונות לשבש תשתיות חלל המשמשות גם למערכות פיננסיות. לפי התיאור שהוצג, התגובה האירופית עדיין איטית מדי.

יש גם סימנים מעודדים. בבריטניה, אחרי תקיפות איראניות נגד בסיס אקרוטירי של חיל האוויר המלכותי בקפריסין מוקדם יותר השנה, נעשה שימוש בטילי מרטלט של תאלס ממסוקי וויילדקט. לפי הדיווח, הפתרון הוכיח הצלחה יחסית והוביל את הממשלה הבריטית לממן ייצור של מאות טילים זולים נוספים. לצד זה מתקדם גם פיתוח Rapid Sentry, מערכת הגנה אווירית לטווח קצר של עד שמונה קילומטרים, שמשלבת מכ"ם Giraffe 1X של סאאב עם משגר לטילי מרטלט.

ניואנסים ומגבלות

למרות הטון התקיף, אירופה אינה מדברת בשלב זה על ניתוק מארה"ב או על תחליף מלא לברית הטרנס-אטלנטית. גם סטארמר הבהיר כי וושינגטון נותרת בעלת הברית המרכזית של לונדון. לכן, נכון יותר להבין את הדיון הנוכחי כניסיון לבנות עצמאות יחסית בתוך נאט"ו, ולא מחוץ לה.

כמו כן, חלק מהפתרונות שהוזכרו עדיין נמצאים בשלבי פריסה חלקיים בלבד. מערכות לייזר נגד רחפנים, למשל, מוצגות כאפשרות יעילה וזולה, אך טרם נפרסו בהיקף רחב. גם כשיש כיוון פעולה, לא תמיד יש לוחות זמנים, מימון סגור או קיבולת ייצור מספקת. לפי הקריאה האפשרית, זהו בדיוק הפער שאנקרה אמורה להציף: לא רק מה אירופה רוצה לעשות, אלא מה היא באמת מסוגלת לספק בזמן קצר.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהוויכוח בתוך נאט"ו נעשה פחות הצהרתי ויותר תעשייתי. המשמעות האפשרית היא שהשפעה בתוך הברית תימדד בשנים הקרובות לא רק לפי גודל הצבא, אלא לפי היכולת לייצר במהירות טילים, חיישנים ומערכות הגנה. אחת הקריאות האפשריות היא שאירופה מנסה להפוך מחשש אסטרטגי למנוע של בניין כוח.