נאט"ו מקצה 50 מיליארד דולר למכת עומק

התמונה הגדולה

פסגת נאט"ו באנקרה סימנה השבוע שינוי דגש בולט בתפיסה האירופית: לא רק הגנה אווירית, יירוט והרתעה מסורתית, אלא גם יכולת לפגוע עמוק בעורף היריב בדיוק גבוה. 12 מדינות חברות בברית התחייבו להשקיע 50 מיליארד דולר בעשר השנים הקרובות ביכולות המכונות "deep strike" — תקיפה ארוכת טווח נגד מטרות אסטרטגיות שנמצאות הרחק מקו המגע.

מבחינת נאט"ו, מדובר בניסיון לסגור פער שהלך והתחדד בשנים האחרונות. המלחמה באוקראינה המחישה עד כמה תקיפות מדויקות נגד בסיסים, מתקני דלק, מערכי הגנה אווירית ותשתיות לוגיסטיות עשויות להשפיע על קצב הלחימה. באירופה מבינים כעת שיבשת שמבקשת להרתיע את רוסיה אינה יכולה להסתפק בכוחות יבשה, טנקים וסוללות הגנה בלבד; היא זקוקה גם ליכולת אמינה לפגוע במוקדי הכוח של היריב בעומק.

הטענה המרכזית

הלב של המהלך אינו רק סכום הכסף, אלא ההכרעה להשתמש בו כדי להאיץ מסגרות שכבר קיימות: פיתוח, ניסויים, ייצור ופריסה של מערכות תקיפה ארוכות טווח שכבר נמצאות בצנרת. לפי הקריאה האפשרית, נאט"ו מנסה להימנע ממצב שבו כל מדינה מפתחת לבדה פתרון שונה, בקצב אחר ובסטנדרט מבצעי אחר. במקום זאת, הברית מבקשת לייצר התאמה בין צרכים מבצעיים, תכנון רכש ויכולת תעשייתית.

בריטניה צפויה להוביל את היוזמה החדשה, בין השאר משום שהיא כבר שותפה בכמה מסלולים מקבילים: שיתוף פעולה אירופי, רכש אמריקאי ותוכניות פיתוח עם צרפת ושותפות נוספות. זהו יתרון מוסדי ומדיני, אבל גם סימן לכיוון שאליו היבשת הולכת — שילוב בין עצמאות תעשייתית אירופית לבין הישענות חלקית על טכנולוגיות אמריקאיות היכן שנדרש פתרון מהיר.

הנתונים והעדויות

אחת המסגרות המרכזיות היא ELSA — European Long-Range Strike Approach — שהוקמה לפני כשנתיים בידי צרפת, גרמניה, איטליה, פולין, שבדיה ובריטניה. לא מדובר בטיל אחד, אלא במעטפת תיאום רחבה שנועדה לגבש דרישות משותפות, להתאים בין התעשיות ולבנות מפת מסירה משותפת. בחודש שעבר הודיעו המדינות המשתתפות כי כמה אשכולות עבודה, בהם התרעה מוקדמת ודיכוי הגנה אווירית של האויב, הגיעו לבשלות שתאפשר להם להפוך לקבוצות יישום נפרדות. במילים אחרות: ELSA עוברת משלב ההצהרות לשלב מעשי יותר.

במקביל ניצבת מערכת אמריקאית שכבר נכנסה לשיח האירופי: Precision Strike Missile, או PrSM, מתוצרת לוקהיד מרטין. בריטניה החליטה לרכוש את המערכת יחד עם אוסטרליה במסגרת AUKUS. מדובר בטיל בליסטי קרקעי לטווח של 60 עד 500 קילומטרים, שמתאים למשגרי M270A2 הבריטיים. פיקוד המרכז של ארה"ב כבר מסר כי השתמש במערכת נגד מטרות באיראן מוקדם יותר השנה, ואף תיאר את השפעתה כ"חסרת תקדים". בשלב זה, בריטניה היא המדינה האירופית היחידה שרכשה את המערכת.

לצד הפתרון האמריקאי, באירופה דוחפים במיוחד חלופה מקומית. חברת MBDA מפתחת את Stratus, שבעבר נודע כ-Future Cruise/Anti-Ship Weapon. זהו פרויקט אנגלו-צרפתי שהחל ב-2017, ובהמשך עורר עניין גם באיטליה. התוכנית כוללת שני טילים נפרדים שנועדו להחליף בתחילת שנות ה-2030 מערכות ותיקות כמו Storm Shadow/SCALP ו-Exocet: גרסת Rapid Strike מהירה ועל-קולית, וגרסת Low Observable תת-קולית עם חתימה נמוכה. לפי החברה, נבחנת גם אפשרות לגרסה קרקעית, ולא רק שיגור מן האוויר או מן הים.

בסוף יוני פרסמה בריטניה את תוכנית ההשקעות הביטחונית שלה, ובה התחייבות להשקיע 1.4 מיליארד ליש"ט, כ-1.87 מיליארד דולר, ב-Stratus עבור מטוסי טייפון ופריגטות חדשות. זהו אחד המספרים הקונקרטיים הבודדים שפורסמו עד כה, ולכן הוא נתפס כאינדיקציה לחשיבות שהתוכנית מקבלת בלונדון.

לצד אלה עלו גם שמות כמו Nightfall, קונספט בריטי לטיל בליסטי טקטי קרקעי, שנועד לפי בקשת הממשלה מהתעשייה מאוגוסט 2025 לתת מענה לטווח של כ-600 קילומטרים. עצם העלאתו לשולחן מצביעה על כך שהדיון אינו מסתכם בטילי שיוט בלבד, אלא כולל גם שכבה בליסטית יבשתית.

ניואנסים ומגבלות

למרות ההכרזה הרחבה, הכסף שהובטח אינו מתורגם עדיין לרשימת רכש סופית או ללוח זמנים מלא לכל מערכת. חלק מהיוזמות עדיין מצויות בשלב תיאום בין-ממשלתי או בהגדרת דרישות, ולא כולן צפויות להבשיל באותו קצב. בנוסף, באירופה עדיין מתקיים ויכוח עמוק בין מי שמעדיפים פתרונות זמינים מארה"ב לבין מי שמתעקשים על ריבונות תעשייתית, גם במחיר של פיתוח ארוך ויקר יותר.

יש גם פער בין שאיפה מבצעית לבין מסר פוליטי. תקיפות עומק נושאות מטען אסטרטגי רגיש: הן נועדו לפגוע בתשתיות קריטיות של היריב, ולכן עלולות להיתפס כהסלמה. מנגד, מצדדי המהלך טוענים שדווקא יכולת כזו מחזקת הרתעה ומקטינה את התלות בכוחות אמריקאיים. ייתכן גם שהדחיפה הנוכחית מושפעת ישירות מן הלקחים של אוקראינה, אך הנתונים שמציגה ממשלת אוקראינה, ובהם הטענה שכ-25% מכושר הזיקוק הרוסי נפגע, מחייבים בדיקה עצמאית לפני שמבססים עליהם מסקנות רחבות.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שאירופה כבר אינה דנה רק בשאלה איך לבלום מתקפה, אלא גם איך לייצר איום נגדי אמין בעומק. המשמעות האפשרית היא מעבר הדרגתי מתלות ביכולות אמריקאיות זמינות לבניית סל אירופי עצמאי יותר, גם אם בדרך ימשיכו להירכש מערכות מארה"ב. אחת הקריאות האפשריות היא שהעשור הקרוב יהפוך לשלב ההכרעה בין תיאום אירופי אמיתי לבין אוסף תוכניות לאומיות מקבילות.