הטענה: תיק 4000 פגע בדמוקרטיה יותר מהרפורמה

דבריו של שופט בית המשפט העליון בדימוס חנן מלצר, שהזהיר השבוע בכנס באוניברסיטת רייכמן מפני מה שהציג כניסיון של הממשלה להשתלט על הרשות השופטת, התקשורת והאקדמיה, הציתו מתקפה חריפה מן הכיוון הנגדי: מאמר דעה שפורסם בעקבותיהם טוען כי הסכנה החמורה ביותר לדמוקרטיה הישראלית לא באה מן הממשלה הנוכחית, אלא דווקא ממערכת המשפט ואכיפת החוק עצמה — ובראש ובראשונה דרך תיק 4000 והשלכותיו על המערכת הפוליטית.

התגובה לדברי מלצר

מלצר, לשעבר יו"ר ועדת הבחירות וכיום נשיא מועצת העיתונות, אמר בכנס כי אם המהלכים שעליהם התריע יושלמו, ישראל עלולה לחדול מלהיות דמוקרטיה. לפי הדברים שיוחסו לו, הוא קישר בין הסכנה הזאת גם ליוזמות של שר התקשורת שלמה קרעי, ואף השתמש בדימוי קיצוני כדי להמחיש את חומרת החשש.

המאמר שנכתב בתגובה אינו מסתפק במחלוקת על תוכן האזהרה, אלא מציב סימן שאלה על עצם העיתוי שלה. הכותב טוען כי בזמן שבו מתנהל דיון ציבורי ומשפטי מחודש על חוזקו של תיק 4000, בחירה של בכיר לשעבר במערכת המשפט להתמקד דווקא באיומים מצד הממשלה מעידה, לדבריו, על היעדר חשבון נפש מצד האליטה המשפטית.

הטענה המרכזית: שיבוש רצון הבוחר

בלב המאמר ניצבת טענה מרחיקת לכת: הגשת כתב האישום נגד בנימין נתניהו לא הייתה רק מהלך משפטי שנוי במחלוקת, אלא אירוע שפגע ישירות במנגנון הדמוקרטי, משום שהשפיע על יכולתו של הציבור לבחור את מנהיגיו ללא התערבות מכרעת של מערכת האכיפה. הכותב מגדיר זאת כפגיעה ברצון העם, ואף טוען כי ההשלכות הפוליטיות של המהלך היו ידועות מראש למקבלי ההחלטות.

בהקשר הזה מצטטים במאמר התבטאויות של מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך, שאמר בראיון לגלי צה"ל ביוני 2023 כי "אי אפשר היה לנחש שרה"מ לא יתפטר" וכי לא היה צפוי ש"המפלגה לא תגיד שהוא צריך להתפטר". מבחינת הכותב, הדברים האלה מלמדים כי בצמרת מערכת האכיפה הייתה ציפייה ממשית לכך שההליך הפלילי יוביל להדחתו הפוליטית של נתניהו או לפחות ימנע ממנו להמשיך בתפקידו.

לצד זאת מובאת גם אמירה שיוחסה לשעבר פרקליט המדינה שי ניצן, שלפיה נתניהו אינו יכול לקבל מחדש את המנדט להרכבת הממשלה. מבחינת הכותב, הצטברות ההתבטאויות הללו אינה מצביעה רק על עמדה משפטית, אלא על תפיסה שלפיה למערכת אכיפת החוק תפקיד בעיצוב הזירה הפוליטית — טענה שיש לה משקל ציבורי ונפיץ במיוחד.

מכתב אישום למאבק תרבותי

המאמר מרחיב את הביקורת מעבר לתיק עצמו ומציג אותו כחלק ממאבק עמוק יותר בין האליטות הממסדיות לבין ציבור גדול של מצביעי ימין. הכותב טוען כי מערכת המשפט, הפרקליטות והמשטרה פעלו מתוך זלזול בעמדותיהם של מיליוני אזרחים, וכי מבחינתן ההתערבות במסלולו של נתניהו הייתה נסבלת גם במחיר של החרפת הקרע הציבורי.

לשיטתו, הבעיה אינה מסתכמת במחדלים מקצועיים או כשלים ראייתיים, אלא נוגעת לשאלת היסוד של גבולות הכוח של מערכת אכיפת החוק בדמוקרטיה. הוא מתאר את ההליך נגד נתניהו כאירוע שהשפיע לא רק על גורלו האישי של נאשם מרכזי, אלא על מבנה התחרות הפוליטית כולה, ולכן גם על אמון הציבור במוסדות המדינה.

מכאן גם נובעת הביקורת האישית החריפה על בכירי המערכת לשעבר — רוני אלשיך, שי ניצן ואביחי מנדלבליט — שלדברי הכותב לא נשאו באחריות ציבורית על תוצאות המהלך, ואף המשיכו למלא תפקידים בולטים במרחב הציבורי, האקדמי והממלכתי.

בסיום המאמר מופנית שוב האש לעבר מלצר. הכותב טוען כי מי שמכהן כיום כנשיא מועצת העיתונות ומזהיר מפני שחיקת הדמוקרטיה, היה צריך דווקא לקרוא לחשבון נפש משפטי ותקשורתי סביב היחס לנתניהו ולמשמעות הרחבה של התנהלות המערכת בעניינו. מבחינתו, זהו האירוע שצריך לעמוד במרכז הדיון הציבורי — ולא רק המחלוקת על צעדי הממשלה הנוכחית.