דעתי: כך האופוזיציה מרחיקה את בוחרי ההכרעה

אני סבור שהכשל המרכזי של האופוזיציה הישראלית אינו רק מספרי, אלא קודם כול תודעתי: היא מבקשת להחליף שלטון בלי לדבר באמת עם האנשים שיכולים לאפשר את חילופי השלטון. כשנותרו לה, לפי התמונה הפוליטית הנוכחית, 52 חברי כנסת בלבד, לא די בללבות את המחנה הקיים. כדי להגיע לרוב, צריך לשכנע מצביעים שנמצאים מחוץ למעגל הנוחות, חלקם ימנים, מסורתיים או כאלה שמאסו בבנימין נתניהו אך עדיין אינם מרגישים בבית במחנה שמנגד.

הבעיה אינה רק המסר, אלא יחס כלפי קהלים

נדמה לי שהאופוזיציה פועלת שוב ושוב בתוך תיבת תהודה. היא יודעת להפיק כנסים, ראיונות וסרטונים שמתקבלים היטב אצל תומכיה, אבל פחות טובה ביצירת שפה שמדברת אל מי שעדיין לא השתכנע. במקרים רבים, כל מי שסוטה במעט מהקו המקובל סופג זלזול, הדבקת תוויות או דחייה כמעט אוטומטית. זו אולי התנהלות שמספקת תחושת עליונות מוסרית או לכידות פנימית, אבל מבחינה פוליטית היא יקרה מאוד.

וזו הנקודה החשובה: הבחירות בישראל אינן מוכרעות רק במרכז תל אביב או בקהלים שכבר מזמן החליטו. הן מוכרעות גם בקרב ציבור גדול שמבקש שילוב אחר — ביקורת על נתניהו, דרישה לאחריות על 7 באוקטובר, עמדה תקיפה יותר בסוגיית גיוס חרדים, אולי גם תמיכה ברפורמות מסוימות אך לא במהפכות חדות. זה ציבור שאינו מחפש בהכרח מהפכה אידיאולוגית כוללת; הוא מחפש גשר. כשבמקום גשר הוא מקבל נזיפה, הוא לא עובר צד.

הלקח ההונגרי שהוזכר, אבל לא יושם

הדוגמה של פטר מדיאר בהונגריה עלתה לא פעם בשיח האופוזיציוני בישראל, בעיקר סביב המאבק נגד ויקטור אורבן. בעיניי, ההשוואה הזו חשובה דווקא משום שהיא חושפת את הפער בין ההתלהבות מהתוצאה לבין אי-הנכונות לאמץ את הדרך. המהלך שיוחס למדיאר נשען על שני עקרונות פשוטים אך קשים לביצוע: איחוד כוחות ומשמעת מסר.

ראשית, כאשר המחנה היריב מתכנס סביב מועמד אחד, פיצול בצד השני הוא מתנה פוליטית לראש הממשלה המכהן. אם האופוזיציה בישראל תגיע שוב עם כמה מועמדים מתחרים על אותה משבצת של "אלטרנטיבה לנתניהו", היא עלולה לשחזר בדיוק את אותה טעות שמונעת ממנה לתרגם אנרגיה ציבורית לכוח אלקטורלי.

שנית, מדיאר, לפי התיאור שהפך למודל לחיקוי, התמקד בנושאים שיש עליהם מכנה משותף רחב: שחיתות, יוקר מחיה, דיור ותפקוד שלטוני. הוא נמנע, לפחות בשלב המכריע, מהבלטת סוגיות שעלולות לעורר אנטגוניזם מיידי בקרב מצביעים שמרניים. זו אינה בהכרח עמדה ערכית מושלמת, אבל זו טקטיקה פוליטית יעילה. בישראל, לעומת זאת, יש לעיתים נטייה לנהל את הקמפיין דרך הנושאים שהכי מרגשים את הליבה האידיאולוגית — גם אם הם מרחיקים את קולות ההכרעה.

בלי חיזור אחרי מאוכזבי נתניהו, אין מהפך

הנקודה המכרעת, בעיניי, היא זהות הקהל שאליו פונים. מי שכבר משוכנע לא צריך שכנוע נוסף. מי שצריך מאמץ הם דווקא בוחרי ימין, מסורתיים ופריפריאליים, או מצביעים שהתאכזבו מנתניהו אך אינם מוכנים שידברו אליהם בבוז. קמפיין שמבקש מהפך חייב להקשיב להם, להבין את סדר העדיפויות שלהם ולדבר בשפה שאינה מבטלת את זהותם.

כאן האופוזיציה נבחנת באמת. לא בשאלה אם היא יודעת לנסח ביקורת חריפה על הממשלה, אלא אם היא מסוגלת לייצר ברית פוליטית רחבה דיה כדי להחליף אותה. כל עוד היא מתייחסת לחלק מהבוחרים הפוטנציאליים כאל נטל מוסרי במקום כאל ציבור שצריך לשכנע, היא מקלה על נתניהו יותר משהיא מאתגרת אותו.

זו, בעיניי, המסקנה המרכזית: מי שרוצה לנצח חייב לא רק להיות צודק בעיני עצמו, אלא גם להיות חכם בעיני הבוחר המתלבט. בלי איחוד, בלי מיקוד ובלי חיזור סבלני אחר קולות שמחוץ לבסיס, האופוזיציה תמשיך לייצר רעש פנימי — אבל לא רוב פוליטי.