בריטניה הלאימה את בריטיש סטיל כדי לשמור על הייצור

ממשלת בריטניה הודיעה כי בריטיש סטיל עברה לבעלות ציבורית, במהלך שנועד להגן על מקומות עבודה ולשמר יכולת ייצור שנחשבת חיונית למשק הבריטי. ההחלטה מתמקדת במפעל החברה בסקנת'ורפ שבצפון לינקולנשייר, שמעסיק כ-2,700 עובדים ותומך, ישירות ובעקיפין, בעוד אלפי משרות באזור ובשרשרת האספקה.

המהלך מגיע אחרי שנים של אי-ודאות סביב עתיד החברה. בשנה שעברה כבר נטלה הממשלה שליטה תפעולית על הפעילות בסקנת'ורפ, אך הבעלות נותרה בידי קבוצת ג'ינגייה הסינית. המצב הזה הגביל את יכולתה של לונדון לקבוע אסטרטגיה ארוכת טווח למפעל. כעת, עם ההלאמה, המדינה קיבלה חופש פעולה רחב יותר להחליט כיצד ייראה עתיד האתר – ובעיקר כיצד לשמור בינתיים על תנורי ההיתוך פעילים.

למה סקנת'ורפ חשוב כל כך לבריטניה

החשיבות של המפעל חורגת בהרבה ממספר העובדים בו. סקנת'ורפ הוא המקור האחרון בבריטניה לייצור פלדה "בתולית" – כלומר פלדה חדשה המיוצרת ישירות מעפרות ברזל, ולא ממחזור גרוטאות. אם הייצור הזה היה נפסק, בריטניה הייתה נותרת מדינת ה-G7 היחידה ללא יכולת עצמאית לייצר פלדה ראשונית.

עבור הממשלה, זו אינה רק שאלה תעשייתית אלא גם אסטרטגית. סוגי פלדה שמיוצרים באתר משמשים בין השאר את רשת הרכבות הבריטית ואת ענף הבנייה, וחלקם אינם מיוצרים כיום בשום מקום אחר במדינה. החשש היה שסגירה מהירה של המפעל תגדיל את התלות ביבוא ותיצור שיבושים באספקה לתשתיות ולפרויקטים אזרחיים.

שר העסקים הבריטי, פיטר קייל, אמר בראיון ל-BBC כי הממשלה תצטרך לממן את הוצאות ההפעלה "בעתיד המיידי". לדבריו, החלופה הייתה לאפשר לחברה לקרוס. "אם העסק הזה ייעלם, נאבד את היכולת לייצר פלדה ראשונית במדינה שלנו, ונהפוך תלויים לחלוטין באספקה העולמית", אמר.

תנורים ותיקים, עלויות כבדות והחלטה שקונה זמן

בלב ההחלטה עומדים שני תנורי היתוך ותיקים במיוחד. אחד מהם, המכונה Queen Anne, פועל מאז 1954, והשני, Queen Bess, מייצר פלדה עוד מ-1938. תנורים כאלה מתוכננים לעבוד ברציפות; כיבוי שמאפשר להם להתקרר עלול להסב נזק כבד, והפעלה מחדש דורשת עבודות יקרות שעלותן עלולה להגיע לעשרות מיליוני ליש"ט.

במילים אחרות, עצירה לא מבוקרת הייתה עלולה להפוך לסגירה כמעט סופית. מאחר שהתנורים ממילא מתקרבים לסוף חייהם התפעוליים, החזרתם לפעולה לאחר קירור הייתה נחשבת מהלך לא כלכלי עבור חברה שכבר רשמה הפסדים כבדים.

מבחינת הממשלה, ההלאמה אינה פתרון קבע אלא מהלך שמעניק זמן. בריטניה מבקשת בטווח הארוך להעביר את ייצור הפלדה המקומי לתנורי קשת חשמלית, שמבוססים על מחזור מתכת זולה יותר ופולטים פחות פחמן. אלא שבשלב הזה, בלונדון לא רוצים לאבד את התפוקה של סקנת'ורפ לפני שקיימת חלופה מספקת.

מי ישלם, וכמה זה יעלה לציבור

השליטה המלאה מעניקה לממשלה יכולת להחליט, אך גם מחייבת אותה לשאת בנטל התקציבי. במרץ העריך משרד הביקורת הלאומי הבריטי כי המפעל בסקנת'ורפ עולה למדינה כ-1.3 מיליון ליש"ט ביום. קודם לכן טענה ג'ינגייה כי העסק מפסיד כ-700 אלף ליש"ט ביום, וכעת היא מבקשת פיצוי על ההלאמה.

לפי קייל, מעריך עצמאי יקבע אם ג'ינגייה זכאית לפיצוי, ובהתאם לשווי החברה. בכך מנסה הממשלה להפריד בין עצם ההשתלטות על הנכס לבין הוויכוח על התמורה לבעלים הקודמים.

בפרלמנט אושרה ביום רביעי חקיקה שמאפשרת להעביר חברות פלדה לבעלות ציבורית כאשר מתקיים מבחן של אינטרס ציבורי. החוק הזה סלל את הדרך למהלך הנוכחי, שנחשב בעיני הממשלה חריג אך הכרחי.

בין הגנה על משרות לשאלת העתיד של הענף

גם מחוץ לממשלה נשמעו קולות שתמכו בצעד. מזכ"לית איגוד העובדים Unite, שרון גרהם, בירכה על ההלאמה ואמרה כי עליה להיות "הצעד הראשון במסע לשינוי תעשיית הפלדה שלנו". לדבריה, יש צורך בהשקעה רצינית בתעשייה כדי לייצר משרות ולהפוך את בריטניה ליצרנית מובילה של פלדה ירוקה.

סיימון בויד, מנכ"ל חברת Reid Steel שרוכשת אלפי טונות פלדה מבריטיש סטיל מדי שנה, אמר כי ההתערבות הממשלתית הייתה בלתי נמנעת. בראיון לתוכנית Today של ה-BBC הוא טען שג'ינגייה "חיבלה בתשתית" של החברה, והוסיף כי הממשלה תצטרך להשקיע סכומים גדולים מאוד מבלי לצפות לתשואה במשך 10 עד 20 שנה.

מבחינה כלכלית, המפעל נחשב עוגן מרכזי בצפון לינקולנשייר. סגירה פתאומית של התנורים הייתה עלולה להכות לא רק בעובדי בריטיש סטיל עצמם אלא גם בספקים, קבלנים ועסקים מקומיים שתלויים בפעילותו.

נכון לעכשיו, ההלאמה מבטיחה שהמפעל בסקנת'ורפ ימשיך לפעול תחת שליטה ממשלתית, בזמן שהמדינה תקבע כיצד לשמר את הייצור, כיצד לממן את המעבר, ומה יהיה המודל התעשייתי הבא של ענף הפלדה הבריטי.