אמיר ברעם: הפער עם וושינגטון הוא בסדר העדיפויות

מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אמיר ברעם, הציג השבוע בכנס בהרצליה תמונה מפוכחת של הפער בין ישראל לארצות הברית בסוגיה האיראנית: לא ויכוח על עצם הסכנה, אלא מחלוקת על מיקומה בסדר העדיפויות הלאומי של כל אחת מהמדינות. לדבריו, ישראל רואה באיראן איום קיומי מיידי, בעוד וושינגטון בוחנת את טהרן כחלק ממערך רחב יותר של אתגרים, כשבמרכזו התחרות מול סין והזירה האינדו-פסיפית.

"אנחנו חושבים טהרן, הם חושבים טייוואן"

ברעם ביקש להסביר מדוע מה שנראה בישראל כריכוך אמריקני מול איראן, נתפס בארה"ב אחרת לגמרי. לדבריו, המדיניות האמריקנית אינה נובעת מחולשה או מטעות, אלא מ"ניהול סיכונים קר, מחושב ומפוכח" בעידן שבו וושינגטון מסיטה קשב ומשאבים לאזורים אחרים בעולם. בראיון ובנאומים מהסוג הזה, בכירים ישראלים נזהרים בדרך כלל מלמתוח קו ישיר מדי מול הבית הלבן; לכן עצם הניסוח הישיר של ברעם בולט במיוחד.

המשפט שבו תמצת את הפער היה חד: "אנחנו חושבים טהרן, הם חושבים טייוואן". במילים אחרות, גם אם ארה"ב מקבלת את חומרת האיום האיראני, היא אינה מוכנה לבנות סביבו את כל תפיסת הביטחון והחוץ שלה. מבחינת ישראל, זו הסוגיה המרכזית; מבחינת האמריקנים, זו רק אחת מזירות העימות.

למה ארה"ב לא ממהרת

ברעם הוסיף כי האמריקנים אינם אוהבים להיתפס כמי שוויתרו במערכה שכבר הושג בה יתרון. לדבריו, אם יש דבר שוושינגטון שונאת יותר ממלחמה מתמשכת, הרי זו תחושת הפסד אחרי ניצחון. מהאמירה הזו עולה תפיסה שלפיה בארה"ב לא בהכרח רואים את הסבב הנוכחי כסיום הסיפור, אלא כשלב אחד במערכה רחבה יותר, שזמנה הפוליטי והצבאי טרם הבשיל.

המשמעות המעשית היא שארצות הברית עשויה להעדיף דחייה, צבירת מלאים, שיקום כשירות או המתנה לתזמון פוליטי נוח יותר. זו חשיבה שונה מאוד מזו הישראלית, שנוטה לעתים להכרעה מהירה, לאלתור תחת לחץ ולחתירה לתוצאה מיידית. ברעם, מתוקף תפקידו והקשריו עם בכירים אמריקנים, ניסה למעשה לתווך לציבור בישראל את ההיגיון הפנימי של וושינגטון.

האם איראן באמת נחלשה

לצד ההסבר על הפער המדיני, הוצגה גם הערכה רחבה יותר לגבי מצבה של איראן. לפי הקו שהציג ברעם ושעליו נשען הדיון, המשטר בטהרן אומנם ממשיך להפגין יציבות, אך בפועל מתמודד עם לחצים כבדים: כלכלה פגיעה, קושי פנימי מתמשך ואתגרי משילות. הטענה היא שגם אם כלפי חוץ המשטר שומר על חזות מתפקדת, בסיס הכוח שלו נשחק.

בהקשר הזה עלתה גם סוגיית מצר הורמוז, אחד ממנופי ההשפעה החשובים של איראן על הכלכלה העולמית. ההערכה היא שהאזור והמערכת הבינלאומית מחפשים בהדרגה חלופות תשתיתיות ומסחריות שיצמצמו את התלות בנתיב השיט הזה. אם מגמה כזו תתחזק, היא עלולה לפגוע ביכולת של טהרן להשתמש בהורמוז כקלף הרתעה ולחץ.

ברקע הדברים מרחפת גם ביקורת מסוימת על התנהלותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בתקופה שלפני העימות ובמהלכו, בין השאר סביב היחסים עם מדינות נאט"ו והערכת השפעתה של איראן על נתיבי הסחר. עם זאת, הקו המרכזי בניתוח הוא שגם מהלכים שנראים שנויים במחלוקת בהווה עשויים להישפט אחרת בפרספקטיבה היסטורית, במיוחד אם יתברר שהם בלמו התחזקות איראנית נוספת.

בסופו של דבר, המסר שברעם ביקש להעביר הוא שהמערכה מול איראן רחוקה מסיום, ושאת התנהלותה של ארצות הברית צריך לקרוא דרך האינטרסים והקצב שלה. מבחינתו, הפער בין ירושלים לוושינגטון אינו עדות לקרע בהבנת המציאות, אלא לבחירה אמריקנית מובהקת לדחות הכרעות ולהציב את איראן מתחת לאיומים דחופים יותר בסדר היום האסטרטגי שלה.