מבחן קלאסי: פורשה 911 אמריקה רודסטר

על מה מדובר

בשנת 1992 הציעה פורשה גרסה חריגה למדי במשפחת ה-911: אמריקה רודסטר. על הנייר, זו לא הייתה 911 טורבו פתוחה, אלא קאררה 2 עם הנעה אחורית ומנוע אטמוספרי מוכר, אך עם מרכב רחב, מראה כוחני ושלדה ששאבו לא מעט השראה מהטורבו. התוצאה הייתה מכונית שנראתה יקרה ומהירה עוד לפני הלחיצה על המתנע, ובפועל גם סיפקה קצב מרשים מאוד.

מתחת למכסה יש מנוע בוקסר שישה צילינדרים בנפח 3.6 ליטרים, עם 247 כוחות סוס. הנתון הזה אולי נשמע צנוע במונחים של ימינו, אבל בתחילת שנות ה-90 הוא הספיק כדי לדחוף את המכונית ל-100 קמ"ש בתוך 4.9 שניות בלבד. גם ברבע המייל היא הייתה מהירה מאוד, עם 13.6 שניות ומהירות סיום של כ-166 קמ"ש. המשמעות ברורה: למרות תוספת משקל של כ-45 ק"ג לעומת קופה מקבילה, הגרסה הפתוחה כמעט שלא איבדה דבר בקו ישר.

אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, מערך הצמיגים. מאחור הותקנו צמיגים רחבים במיוחד במידה 255/40 על חישוקי 17 אינץ', לעומת סט צנוע יותר בקאררה 2 הרגילה. האחיזה שהתקבלה הייתה גבוהה מאוד, ובמבחן מעגלי נמדדה תאוצה צידית של 0.86g — נתון חזק לתקופה, ובוודאי טוב יותר מגרסאות קבריולה אחרות במשפחה.

מה עובד

החלק המרשים ביותר במכונית הזו הוא עד כמה היא מצליחה לשמור על האופי של 911 גם בלי גג קשיח. הביצועים חזקים, התגובות חדות, והתחושה מאחורי ההגה נשארת מאוד פורשה: יש מנוע חי, זנב דומיננטי ואופי שדורש מהנהג לעבוד. זה לא רודסטר רך ונינוח לשדרות חוף, אלא מכונית ספורט אמיתית עם גג בד.

הגג עצמו היה נקודת חוזקה בולטת. מנגנון ההפעלה החשמלי תואר כמתקדם ונוח במיוחד לתקופה, עם תפעול פשוט בלחיצת כפתור וללא התעסקות מעייפת עם נעילות ידניות. גם החלון האחורי קיבל מחמאות על שקיפות גבוהה במיוחד ועיוות אופטי נמוך, עניין לא מובן מאליו במכוניות פתוחות של אותם ימים. בנוסף, רעשי הרוח במהירויות גבוהות היו טובים משמעותית לעומת דורות קודמים של 911 פתוחה.

גם מערך הבלימה שמר על הסטנדרט הגבוה של היצרן: דיסקים מאווררים ומחוררים בכל ארבעת הגלגלים, עם קאליפרים גדולים מלפנים. לכך נוספו שתי כריות אוויר כציוד תקני — אבזור בטיחות מתקדם יחסית לתחילת שנות ה-90. תנוחת הישיבה הנמוכה והשמשה הקדמית הזקופה סייעו גם הן להפוך את הנהיגה הפתוחה לנסבלת יותר במהירויות גבוהות.

מה פחות עובד

כמו לא מעט גרסאות פתוחות המבוססות על מכונית ספורט קשיחה, גם כאן המחיר הדינמי הגיע עם פשרות. תחת האצה חזקה תואר פיתול מורגש במבנה המרכב, עד כדי קפיצות כוח לא נעימות מציר ההנעה האחורי. במילים פשוטות: כשמנסים להזניק את המכונית באמת חזק, היא מתקשה להעביר את הכוח בצורה נקייה כמו הקופה הסגורה.

גם ההתנהגות בגבול לא הייתה מושלמת. האחיזה האחורית הגבוהה אמנם מועילה מאוד, אבל היא מקשה לייצר היגוי יתר עדין וניתן לשליטה. כדי להוציא את הזנב החוצה צריך לעזוב גז בצורה חדה יחסית, ומאותו רגע נדרשת יד מיומנת מאוד כדי לאסוף את הרכב. במהירויות גבוהות מאוד נרשמה גם תחושת קלילות מלפנים, ובמפגש עם שיבושי אספלט המכונית נטתה לסטות הצידה באופן שהפחית ביטחון.

לצד אלה מגיעה גם השאלה הצרכנית. המחיר המקורי עמד על 94,460 דולר — תוספת עצומה לעומת קאררה 2 סגורה. רכב המבחן כלל גם תוספות יקרות במיוחד, ובהן צבע חיצוני ייחודי וריפוד עור ראוותני, שדחפו את המחיר עוד יותר מעלה. זה כבר לא היה רק רכב ספורט, אלא הצהרת סטטוס יקרה מאוד. גם השימושיות נותרה מוגבלת: תא המטען זעיר, מקום לציוד כמעט אין, וזו בפירוש לא מכונית שמתאימה לסוף שבוע משפחתי או אפילו לנסיעת גולף עם ציוד מלא.

המסקנה

911 אמריקה רודסטר הייתה הצעה מאוד לא רציונלית, אבל גם מאוד מפתה. היא נתנה ללקוחות את המראה של טורבו, את חוויית הנהיגה הפתוחה של קבריולה, ואת מנוע הקאררה האטמוספרי המוכר — בחבילה מהירה, כריזמטית וייחודית. מנגד, היא לא הסתירה את החסרונות: תג מחיר גבוה במיוחד, שימושיות צנועה והתנהגות שדורשת כבוד וניסיון.

במבט של היום, זו בדיוק הסיבה שהמכונית הזו מסקרנת כל כך. לא בגלל שהיא הייתה הפורשה ההגיונית ביותר, אלא מפני שהיא ייצגה תקופה שבה יצרניות עוד בנו גרסאות מיוחדות עם אופי ברור, גם אם ההיגיון הכלכלי שלהן היה מפוקפק. למי שהיה אז כיס עמוק, זו הייתה צעצוע יוקרתי ומהיר מאוד. למי שמסתכל עליה כיום, זו תזכורת לכך שלפני עידן הדיגיטציה והחשמול, פורשה ידעה לייצר גם מכוניות לא מושלמות — אבל מלאות אופי.