למה פקיסטן מגרשת המוני אפגנים עכשיו

מה קורה?

פקיסטן פתחה בגל אכיפה נוסף נגד אזרחים אפגנים השוהים בשטחה ללא מסמכים תקפים, לאחר שחלף מועד נוסף שקבעה הממשלה לעזיבתם. הרשויות במדינה מגבירות את הלחץ על מי שנותרו בערים ובמחוזות שונים, ובכך ממשיכות קו מדיניות שכבר הוביל לחזרתם של מאות אלפי אפגנים אל מעבר לגבול.

באיסלאמאבאד מסבירים כי מדובר באכיפה של דיני ההגירה, אך במקביל מדגישים גם שיקולי ביטחון לאומי. השלטונות בפקיסטן קושרים בשנים האחרונות בין נוכחותם של אפגנים לא מתועדים לבין איומים ביטחוניים ופעילות חמושה, טענה שמעוררת ביקורת מצד ארגונים בינלאומיים וגורמים אפגניים.

לפי נתוני האו"ם, בין החוזרים לאפגניסטן יש לא רק מהגרי עבודה או שוהים ללא מעמד, אלא גם פליטים ובעלי Afghan Citizen Card — מסמך שהעניק בעבר מעמד זמני לחלק מן האפגנים בפקיסטן. המשמעות היא שהמבצע אינו נוגע רק לקבוצה אחת, אלא לקהילות שלמות שחיו במדינה במשך שנים.

למה זה קורה?

ההסבר הרשמי של פקיסטן נשען על שני צירים: ריבונות ואכיפה מצד אחד, וביטחון מצד אחר. מבחינת הממשלה, מי שאינם מחזיקים באשרות או ברישום תקף מחויבים לעזוב, והרשויות מציגות את המהלך כהחלה של כללים קיימים ולא כצעד חריג.

אלא שהעיתוי חשוב לא פחות מן הנימוק הרשמי. מבצע ההרחקה מתרחש כאשר היחסים בין איסלאמאבאד לקאבול מתוחים במיוחד. הגבול בין המדינות רגיש ממילא, ובחודשים האחרונים החריפו חילופי ההאשמות סביב חדירות, פעילות ארגונים חמושים והאחריות להסלמה הביטחונית. על הרקע הזה, סוגיית המהגרים האפגנים הפכה גם לכלי לחץ מדיני בין שתי השכנות.

בפקיסטן נשמעים קולות הטוענים כי השלטון מבקש לשדר תקיפות פנימה והחוצה: כלפי הציבור המקומי, שמושפע ממשבר כלכלי וביטחוני, וכלפי קאבול, שמואשמת באי-בלימת גורמים הפועלים נגד פקיסטן משטחה של אפגניסטן. בכך, שאלת ההגירה חורגת מהדיון המשפטי הצר והופכת לחלק ממאבק אזורי רחב יותר.

מה ההיסטוריה?

פקיסטן הייתה במשך עשרות שנים אחת ממדינות היעד המרכזיות של אפגנים שנמלטו ממלחמות, מרדיפות ומקריסה כלכלית בארצם. גלי הגירה גדולים החלו כבר בתקופת הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בשנות ה-80, ונמשכו בגלים נוספים לאחר מלחמות האזרחים, עליית הטליבאן, הפלישה האמריקאית ב-2001 ולבסוף חזרת הטליבאן לשלטון ב-2021.

לאורך השנים חיו בפקיסטן מיליוני אפגנים במעמדות שונים: פליטים רשומים, בעלי מסמכי שהייה זמניים, עובדים לא מתועדים ובני משפחות שנולדו למעשה למציאות של חיים מתמשכים בגלות. השילוב הזה יצר מצב שבו הגבול הפוליטי ברור, אך המציאות האנושית הרבה פחות חדה. משפחות, מקורות פרנסה וקשרים קהילתיים התבססו לאורך שנים בתוך פקיסטן.

במקביל, היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות תכופות. אף שפקיסטן שימשה מקלט לרבים, היא גם ראתה באוכלוסייה האפגנית נטל כלכלי וביטחוני גובר, במיוחד בתקופות של הסלמה פנימית. לכן, מבצעי רישום, הגבלת תנועה והחזרה יזומה אינם תופעה חדשה, אך היקפם והקצב שבו הם מתנהלים כעת בולטים במיוחד.

מה המשמעות?

עבור אפגניסטן, המשמעות המיידית היא עומס כבד על מדינה שממילא מתקשה לספק תעסוקה, דיור ושירותים בסיסיים. קליטת מספרים גדולים של שבים בזמן קצר יוצרת לחץ על אזורי הגבול ועל הערים שאליהן הם מופנים, במיוחד כאשר חלקם עזבו את אפגניסטן לפני שנים רבות וכעת שבים למדינה שהשתנתה לחלוטין.

מבחינה אזורית, המהלך מעמיק את חוסר האמון בין קאבול לאיסלאמאבאד. במקום שסוגיית הפליטים תטופל כמסלול הומניטרי נפרד, היא נשזרת בעימות פוליטי וביטחוני רחב יותר. התוצאה היא שהשאלה מי זכאי להישאר, מי יוחזר ובאיזה תנאים, נעשית לא רק עניין מנהלי אלא גם מסר מדיני.

עבור הקהילה הבינלאומית, ובעיקר סוכנויות הסיוע של האו"ם, מדובר באתגר כפול: גם הגנה על אוכלוסיות פגיעות וגם סיוע למדינה קולטת חלשה במיוחד. ככל שמספר השבים גדל, כך מתחדדת השאלה אם אפגניסטן מסוגלת לספוג את הגל הזה בלי להחריף עוד יותר את המשבר החברתי והכלכלי בתחומה.