האתגר של וושינגטון בשיחות עם איראן: דווקא ישראל

התמונה הגדולה

אחת התובנות החריגות שעולות מן השלב הנוכחי בשיחות בין ארצות הברית לאיראן היא שהמכשול המורכב ביותר מבחינת וושינגטון אינו בהכרח העמדה האיראנית, אלא היכולת לשמור שבעלת בריתה הקרובה, ישראל, לא תפגע בתהליך עצמו. במילים אחרות, האתגר אינו רק להחזיק את טהרן ליד שולחן המו"מ, אלא למנוע מצב שבו פעולה צבאית או חיסול ממוקד יפרקו את השולחן כולו.

לפי דיווח בניו יורק טיימס, שזכה גם לאישור מצד שני גורמים אמריקאיים ברשת CNN, ארצות הברית ביקשה באביב האחרון ממדינות אחרות להעביר לאיראן אזהרה מפני אפשרות של מזימה ישראלית לחסל את שני הבכירים שניהלו את המגעים מטעמה: שר החוץ עבאס עראקצ'י ויו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף. בישראל דחו את הדיווח וטענו כי מדובר בהמצאה, אך עצם המהלך האמריקאי, אם אכן התרחש, מלמד עד כמה בוושינגטון ראו בסיכון הזה איום ממשי על הערוץ הדיפלומטי.

הטענה המרכזית

הטיעון האנליטי כאן הוא שהשיחות עם איראן מתנהלות בתוך מציאות לא שגרתית: "הספוילר" האפשרי של התהליך אינו רק שחקן עוין מחוץ להסדר, אלא שותפה אסטרטגית של ארצות הברית. בספרות המחקר על יישוב סכסוכים, "ספוילר" הוא גורם שרואה בתהליך מדיני איום ופועל כדי למוטט אותו. בדרך כלל מדובר ביריב, במיליציה או בשחקן מקומי שאינו מחויב להסכם. כאן, לפי הקריאה המוצעת, וושינגטון חוששת מפעולות של מדינה שהיא מחמשת, מגבה ומתקשה מאוד לכפות עליה קווים אדומים.

זו נקודה קריטית מפני שכלי הלחץ המקובלים כמעט שאינם ישימים. ארצות הברית מתקשה להפעיל כפייה ישירה על ישראל מסיבות פוליטיות ופנימיות; תמריצים ממילא קיימים בשפע; ושילוב ישראל עמוק יותר בתהליך שגורמים בממשלתה רואים בו איום אסטרטגי הוא מהלך בעייתי מלכתחילה. לפי הקו הזה, ניהול "ספוילר" הופך בפועל לניהול ברית — ושם טמון הקושי האמיתי של הממשל.

הנתונים והעדויות

ברקע הדברים עומדות כמה התפתחויות מצטברות. לפי הדיווח האמריקאי, בכירים פרגמטיים יותר באיראן, ובהם עלי לריג'אני וכמאל חראזי, נהרגו בתקיפות ישראליות בשלבים קודמים של העימות, והדבר צמצם את מעגל הדמויות שוושינגטון קיוותה לנהל מולן דיאלוג. עוד נטען כי קאליבאף עצמו שרד שני ניסיונות חיסול, אחד במהלך המלחמה בת 12 הימים ביוני 2025 ואחר השנה, בעת תקיפה על בונקר שבו התקיימה פגישה של בכירים.

העיתוי, לפי הניתוח, הפך את הסיכון לרגיש במיוחד. השיחות הניבו, לפי הנטען, הסכם ביניים שנועד לעצור את המלחמה ולפתוח מחדש את מצר הורמוז, בדיוק בזמן שבו איראן ציינה ימי אבל פומביים לאחר מותו של המנהיג העליון עלי חמינאי, שנהרג ביום הראשון למלחמה. במקביל, שר הביטחון ישראל כ"ץ הצהיר כי המנהיג העליון החדש, מוג'תבא חמינאי, מסומן מבחינת ישראל, בעוד עראקצ'י איים בתגובה חריפה ודרש מוושינגטון לרסן את ישראל. לפי הדיווח, מוג'תבא חמינאי אף נמנע מלהשתתף בטקסי האבל הציבוריים של אביו בשל החשש הביטחוני.

גם בצד האמריקאי נרשמו איתותים פומביים לכך שהמתח עם ישראל סביב המסלול המדיני אינו תיאורטי. לאחר שרים ישראלים תקפו את מזכר ההבנות, סגן נשיא ארצות הברית ג'יי.די. ואנס אמר לכתבים כי אילו ישב בקבינט הישראלי, "אולי לא היה תוקף את בעלת הברית החזקה היחידה שנותרה" לישראל. בהמשך דווח גם על שיחה מ-3 ביולי בין הנשיא דונלד טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו, שבמהלכה סוכם להיפגש בקרוב בארצות הברית.

טראמפ עצמו הבהיר את ההיגיון שמנחה את הממשל בשלב הזה, כשאמר כי מנהיגי איראן היו מרוכזים במקום אחד, אך תקיפה הייתה משאירה אותו "בלי עם מי לנהל משא ומתן". זהו ניסוח חד שממחיש את שינוי החישוב האמריקאי: חיסול של בכירים איראנים עשוי להיראות כהישג צבאי, אך מבחינת הבית הלבן הוא עלול להיות גם חיסול של הסיכוי להסדר.

ניואנסים ומגבלות

חשוב לסייג: חלק מן הטענות נשענות על דיווחים תקשורתיים ועל מקורות אמריקאיים, בעוד ישראל מכחישה את עצם קיומה של מזימת חיסול נגד מנהלי המו"מ האיראנים. גם בתוך איראן התמונה רחוקה מלהיות אחידה. לפי המתואר, ימים אחרי החתימה על המזכר נמשכו תקיפות על יעדים במפרץ, ומשמרות המהפכה אף איימו לנטוש את השיחות, בזמן שהממשלה האזרחית הגנה עליהן. כלומר, הלחץ על התהליך אינו מגיע רק מן החוץ אלא גם ממאבקי כוח בתוך המערכת האיראנית עצמה.

לכן, אם מנסים להבין את מצבו של הערוץ המדיני, ייתכן שהמסקנה אינה שמדובר בצד אחד שמחבל ובצד שני שמייצב, אלא בשני מחנות פנימיים בכל אחד מהצדדים שמושכים לכיוונים שונים. לפי הקריאה האפשרית, המטרה המיידית של וושינגטון אינה לפרוץ קדימה להסכם כולל, אלא לייצב את המצב, לצמצם את חלונות הסיכון שבין סבבי השיחות ולמנוע אירוע דרמטי שיטרוף את הקלפים.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהשאלה כבר אינה רק מה איראן מוכנה לתת, אלא עד כמה ארצות הברית מסוגלת לנהל את המחיר הפוליטי של עצירת ישראל. המשמעות האפשרית היא שמבחן הכוח של וושינגטון בשיחות האלה אינו מול אויביה, אלא מול גבולות ההשפעה שלה על שותפיה. אחת הקריאות האפשריות היא שהצלחת התהליך, אם תגיע, תימדד קודם כול במה שלא יקרה: לא חיסול, לא תקיפה חריגה, ולא קריסה פתאומית של הערוץ המדיני.