המלחמה מתהפכת: הלחץ עובר למוסקבה

יותר מארבע שנים אחרי פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, הקרבות נמשכים ללא הכרעה ברורה, אך בשבועות האחרונים גוברת התחושה כי הזירה משתנה. לפי ההערכות שמציגים פרשנים העוקבים אחר המערכה, אוקראינה הצליחה להרחיב את טווח הפגיעה שלה, להכות בתשתיות חיוניות בתוך רוסיה ולערער נכסים אסטרטגיים שמוסקבה ראתה במשך שנים כחסינים יחסית.

העומק הרוסי כבר לא בטוח

דוד ברון, פרשן לענייני רוסיה ואוקראינה, מתאר תנועה ברורה של המטוטלת לכיוון קייב. לדבריו, עוצמת התקיפות האוקראיניות בתוך שטח רוסיה גדלה הן בהיקף והן בחומרה, ובחלק מהאזורים נרשמות השלכות מוחשיות על אספקת הדלק. הוא ציין כי פגיעות בתשתיות האנרגיה יצרו עומסים ותורים בתחנות דלק, תופעה שממחישה עד כמה המלחמה כבר אינה מוגבלת לקו החזית בלבד.

לטענת ברון, אחת ההתפתחויות החשובות ביותר היא השימוש הגובר בכטב"מים ארוכי טווח. בניגוד לכלים טקטיים שמוכרים מזירות אחרות, כאן מדובר ביכולת שמאפשרת לאוקראינה לחדור לעומק השטח הרוסי ולפגוע ביעדים מרוחקים בהרבה משדה הקרב הקלאסי. לדבריו, בכך נשחק אחד היתרונות ההיסטוריים הבולטים של רוסיה: העומק הגיאוגרפי שלה. אם בעבר ניתן היה להרחיק בסיסים, שדות תעופה, מתקני נפט ומרכזים לוגיסטיים כדי להגן עליהם, כיום גם המרחק הזה כבר אינו מבטיח חסינות.

מה השתנה מאז הלחץ האמריקני

דודי קוגן, עורך חדשות החוץ, מזכיר את התקופה שבה נדמה היה כי קייב נתונה תחת לחץ כבד להסכים להסדר בתנאים נחותים. לדבריו, האמירה של דונלד טראמפ שלפיה לנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי "אין קלפים" סימלה רגע שבו נדמה היה שהיוזמה כולה עברה לצד הרוסי. אלא שמאז, לדבריו, התמונה השתנתה באופן עמוק.

ברון מסביר כי השינוי הזה נשען על כמה תהליכים מצטברים. בראשם, ההבנה באוקראינה שעליה לחזק את עצמאותה הצבאית והתעשייתית, ובמקביל להעמיק את שיתוף הפעולה עם אירופה. לדבריו, בקייב הפנימו שארצות הברית אינה בהכרח עוגן יציב כפי שהייתה בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה, ולכן הושם דגש גדול יותר על פיתוח יכולות ייצור עצמאיות, בעיקר בתחום הכטב"מים. המהלך הזה, לדבריו, לא רק שיפר את יכולת ההגנה של אוקראינה אלא גם העניק לה כלי התקפי שמסוגל לשנות את חוקי המשחק.

קרים משנה תפקיד

אחת הזירות שבהן השינוי בולט במיוחד היא חצי האי קרים. עבור מוסקבה, קרים אינו רק שטח כבוש אלא סמל פוליטי ואסטרטגי מן המעלה הראשונה. סיפוחו ב-2014 הוצג ברוסיה כהישג היסטורי, וחיזק את דימויו של ולדימיר פוטין כמנהיג שהחזיר לרוסיה מעמד של מעצמה. מבחינה צבאית, קרים שימש במשך השנים בסיס השפעה מרכזי בים השחור, עד כדי כך שכונה לא פעם "נושאת המטוסים של רוסיה" באזור.

אלא שלדברי ברון, המציאות הנוכחית רחוקה מאוד מהתפיסה הזו. הוא מתאר את קרים כאזור שבו הכוחות הרוסיים מתקשים להגן על עצמם מול תקיפות חוזרות, ואת מה שהיה אמור להיות נכס אסטרטגי כמוקד פגיע במיוחד. אם האבחנה הזו נכונה, משמעותה רחבה: לא רק פגיעה צבאית נקודתית, אלא ערעור של אחד הסמלים הבולטים ביותר של הישגי פוטין בעשור האחרון.

בשורה התחתונה, הניתוח שמציגים השניים אינו קובע שהמלחמה קרובה לסיום, אך הוא כן מצביע על שינוי ממשי במבנה הלחצים. במקום מציאות שבה אוקראינה נדחקת שוב ושוב לעמדת מגננה, קייב מציגה יכולת לפגוע בעומק הרוסי, לשבש תשתיות מפתח ולהקשות על מוסקבה להחזיק בנכסים אסטרטגיים כמו קרים. אלה, לפחות לפי הערכתם, הנתונים שמעצבים כעת מחדש את תמונת המלחמה באירופה.