ונצואלה אחרי הרעידות: אלפים נהרגו, עשרות אלפים נעדרים

ההרס ברצועת החוף של לה גואירה, ממערב לקראקס, עדיין ניכר בכל פינה גם ימים ארוכים אחרי רעידות האדמה שפגעו באזור ב-24 ביוני. בניינים קרסו אל תוך עצמם, קומות הוטחו זו על גבי זו, ומגדלים שנשארו עומדים נראים כמי שעלולים לקרוס בכל רגע. בתוך המציאות הזאת, משפחות רבות ממשיכות לחפש קרובים בין גושי בטון, ברזל ורהיטים מרוסקים, כשהן נאבקות בזמן ובחשש שהמבנים ייהרסו סופית לפני שיוכלו להשיב את יקיריהן.

שכונות שלמות הפכו לשדה הריסות

לאורך הדרך אל העיר קטיה לה מאר נראים בתים נמוכים שקרסו כליל, לצד מבנים גבוהים שנשכבו על צדם. בחלק מהמקומות החזיתות נתלשו, והחדרים הפנימיים נחשפו לרחוב כאילו היו תפאורה פתוחה: מיטות, ארונות, תמונות ושרידי חיים שנקטעו באחת. ממדי הפגיעה ממחישים עד כמה עוצמת האסון חרגה מאירוע נקודתי והפכה למשבר הומניטרי רחב.

לפי הנתונים המעודכנים, מניין ההרוגים עומד על יותר מ-4,300 בני אדם. באו"ם העריכו כי כ-50 אלף ונצואלים עדיין מוגדרים נעדרים באזורי ההרס. אלה מספרים כבדים במיוחד, והם ממחישים את הפער בין מה שניתן כבר לאמוד לבין מה שעדיין קבור מתחת להריסות.

המשפחות דורשות זמן וציוד כדי להחזיר את יקיריהן

ג'אנט ויאנה, בת 72, שרדה את הרעידות אך בנה נלכד באחד המגדלים שעל הגבעה סמוך לקו החוף. כשהביטה אל המבנה הפגוע, שקירותיו קרסו ומתוכו בלטו ברזלים מעוותים עטופים בבטון, היא אמרה כי הרשויות לא העמידו ציוד מכני כבד שיסייע להוציא את הגופות מההריסות. לדבריה, התושבים עודכנו שהבניין צפוי להיהרס בתוך ימים.

"אני רק מקווה שאוכל להחזיר את גופת הבן שלי לפני שיהרסו הכול", אמרה. "זה כל מה שאני מקווה לו. למה עוד אפשר לקוות כשאין תגובה?" הדברים שלה משקפים את עומק המצוקה באזור: עבור חלק מהמשפחות, התקווה כבר אינה בהכרח למצוא ניצולים, אלא להביא לסיום מכובד ולאפשר קבורה.

גם חאבייר וילגאס, בן 30, תיאר חיפושים עצמאיים במבנה נטוי שמאיים לקרוס. לדבריו, כ-38 גופות לכודות בפנים, אך הרשויות אינן מכניסות אליו צוותים משום שהדבר מסכן את חייהם. "כן, אני יודע שזה מסוכן, אבל יש שם אנשים, ואני לא מבין את האנושיות של הממשלה הזאת", אמר. וילגאס הוסיף כי הוא מחפש את דודתו מדי יום מאז הרעידה, וכי למרות שחלפו תשעה ימים, הוא עדיין לא איבד תקווה שתימצא בחיים.

הממשלה מציגה חילוץ נרחב, בשטח נשמעת ביקורת חריפה

רעידות האדמה עוררו בוונצואלה ביקורת ציבורית נגד הממשלה הסוציאליסטית, על רקע טענות לעיכובים, מחסור באמצעים והיעדר נוכחות מספקת בזירות הקשות ביותר. מנגד, תומכי השלטון מצביעים על שורת צעדים שננקטו מאז האסון: הצבא אבטח כמה אתרים בלה גואירה, והממשלה הקימה תחנת סיוע שסיפקה מים, מזון, ציוד רפואי וגם כלי עבודה בסיסיים כמו קסדות, אתים ומסורים.

מושל לה גואירה, חוסה אלחנדרו טראן, אמר כי תגובת הממשלה הייתה מיידית וכי הכוחות שפעלו בשטח חילצו יותר מ-6,000 בני אדם מההריסות. אלא שבשיחות עם תושבים רבים עולה תמונה שונה: רבים מהם מספרים שנאלצו לארגן בעצמם את מאמצי החיפוש, לעיתים בידיים חשופות או בעזרת מתנדבים, בלי ציוד מתאים ובלי ודאות שהסיוע הכבד יגיע בזמן.

המאבק בזיהוי הגופות והניסיון לשמור על כבוד המתים

ככל שחולפים הימים, מתגלות עוד ועוד גופות. באתרים רבים החלו להשתמש בסיד חי כדי לצמצם את הריח ולעכב את תהליך הריקבון. באחת הזירות הופסקו עבודות החפירה כדי לאפשר חילוץ של אישה שנהרגה תחת ההריסות. גופתה לא הייתה ניתנת לזיהוי, ורק שרשרת שנמצאה עליה סייעה לקבוע את זהותה.

זמן קצר לאחר מכן ניגשו לצוות התקשורת שני גברים שדרשו לראות את חומרי הצילום. אחד מהם הסביר באנגלית קצרה וישירה: "היא אמא שלי". הבקשה הייתה ברורה: להגן על כבודה ולמנוע הפיכת מותה לתמונה מציצנית. הרגע הזה ממחיש שלא מדובר רק בנתונים, במחלוקות פוליטיות או בהיקף ההרס, אלא גם בשאלה איך מתעדים אסון מבלי למחוק את האנושיות של מי שנפגעו ממנו.

בינתיים, בלה גואירה נמשכים פינוי ההריסות והחיפושים אחר נעדרים. עבור משפחות רבות, כל יום נוסף מקטין את הסיכוי לחלץ ניצולים, אך גם מחדד את הדרישה הבסיסית ביותר: למצוא את הקרובים שעדיין לכודים ולהביאם לקבורה.