עיכוב של שנתיים בחימוש ההיפרסוני למשחתות זומוולט

תוכנית הדגל של הצי האמריקאי לצייד את שלוש משחתות זומוולט בטילי תקיפה היפרסוניים מתקדמת לאט מהמתוכנן: מבקרי הממשל בארה"ב קובעים כי הפרויקט מפגר בכשנתיים, בעוד שניסוי טיסה מרכזי נדחה מ-2025 ל-2027. מאחורי העיכוב עומדים גם שינויים מורכבים בכלי השיט עצמם, גם תקלות בשרשרת הייצור של הטיל, וגם פערי תיאום בין הצי לבין צבא היבשה, שמפעיל גרסה קרקעית מקבילה.

הזומוולט חיפשה ייעוד חדש — וקיבלה פרויקט מורכב

משחתות זומוולט נולדו כאחת מתוכניות הספנות השאפתניות והיקרות של הצי האמריקאי, אך לאורך השנים צומצם הפרויקט מ-32 ספינות מתוכננות לשלוש בלבד, בעקבות עלויות גבוהות וספקות מבצעיים. ב-2022 החליט הצי להעניק להן תפקיד חדש: פלטפורמה לשיגור טילי Conventional Prompt Strike, או CPS, נשק היפרסוני המבוסס על מאיץ דו-שלבי וגולש קרבי שנועד לפגוע במטרה במרחק של אלפי מיילים בתוך כחצי שעה.

אלא שהמעבר ממשחתת ניסיונית לפלטפורמת שיגור מבצעית דורש התאמות עמוקות. שתי ספינות כבר נמסרו לצי, בעוד השלישית אמורה להימסר ב-2028. כדי להתקין את המערכת החדשה נדרשים, בין היתר, צינורות שיגור אנכיים, עבודות מבנה נרחבות ושילוב מלא עם מערכות הקרב והבקרה של הספינה.

ההתאמות למשחתות יקרות ומסובכות מהצפוי

בדוח של משרד הביקורת הממשלתי, GAO, הודגש כי חלק מן העיכובים נובע ישירות ממורכבות התכנון של המשחתות. בדוגמה שהובאה בדוח צוין כי באחת הספינות נדרשה פריסת כבלים רחבה יותר מזו שנקבעה בתכנון המקורי, לאחר שהקבלן הסיר יותר כבלים מהמתוכנן באזור הקדמי של הספינה כדי לאפשר את התקנת צינורות השיגור.

לצד זאת, מבקרי הממשל מציינים כי לסדרת DDG-1000 יש מערכות ייחודיות — ובהן מכ"ם, מערכות לחימה ורשת — שהתחזוקה שלהן יקרה ומורכבת. לפי הדוח, המשחתות סובלות גם מבעיות אמינות במערכות החשמל ומקושי בהשגת חלקי חילוף. המשמעות היא שהאתגר אינו רק לשלב טיל חדש, אלא לעשות זאת על פלטפורמה שגם כך אינה פשוטה לאחזקה לאורך זמן.

הטיל עצמו מתייקר, והייצור לא מדביק את היעד

גם בצד של החימוש התמונה רחוקה מלהיות חלקה. אף שבוצעו ניסויי טיסה מוצלחים מכנים יבשתיים, ב-GAO הזהירו כי תוכנית ה-CPS מתמודדת עם שורת קשיים בפיתוח, באספקה ובפריסה המבצעית. המבקרים ציינו עלויות עולות, עיכובים בלוחות הזמנים ואתגרי ייצור, והוסיפו כי חברת לוקהיד מרטין, הקבלן הראשי האחראי על אינטגרציית הייצור של גוף הטיל, מתמודדת עם בעיות משמעותיות שעליה לפתור כדי לעמוד בקצב ובעלות שנקבעו.

המספרים ממחישים את עומק הבעיה: הערכת הצי מ-2020 דיברה על 31 מיליארד דולר עבור 262 טילים, אך בהמשך האומדן תפח ל-41 מיליארד דולר עבור 224 טילים בלבד. כלומר, פחות טילים במחיר כולל גבוה יותר. בדוח הוזכרו קשיים בציפויים עמידי חום, רכיבים שאינם עומדים בתקן וכושר ייצור נמוך מהנדרש. במקום קצב יעד של 12 טילים בשנה, המפעל מסוגל כיום לייצר רק שישה או שבעה.

פערי ההכשרה וריבוי הגופים מעכבים את התוכנית

בעיה נוספת שעליה הצביע הדוח נוגעת לכוח האדם בקווי הייצור. לפי גורמי התוכנית בצי ובצבא היבשה, הוראות העבודה מנוסחות ברובן כמפרטים הנדסיים, אף שהן נמסרות לעובדים צעירים שזה עתה סיימו תיכון או הכשרה מקצועית. אנשי הפיקוח על הייצור מטעם הצי אמרו, לפי הדוח, כי אין זה סביר לצפות מהעובדים להבין כך את ההוראות שסופקו להם.

במקביל, מתברר כי התלות ההדדית בין הצי לצבא היבשה אינה מנוהלת באופן מלא. בעוד הצי אחראי לייצור גוף הטיל, צבא היבשה הפעיל יועץ משלו כדי לבחון כיצד להגדיל את התפוקה עבור מערכת ה-LRHW, הגרסה הקרקעית של אותה משפחת נשק. ההבדל המרכזי בין שתי המערכות הוא במשגר: הצי משתמש במנגנון פליטה מהצינור לפני ההצתה, ואילו המערכת הקרקעית נשענת על שיגור חם. למרות זאת, חלקים מרכזיים בתהליך הייצור משותפים.

ב-GAO הזהירו כי בהיעדר אסטרטגיה משותפת לפיתוח ולהצטיידות, הצי והצבא יוצרים סיכון לעיכובים נוספים ולשימוש לא יעיל בכספי ציבור. זו הערה חשובה משום שמדובר לא רק בפרויקט טכנולוגי, אלא במאמץ חוצה-זרועות שאמור להוליד יכולת אסטרטגית חדשה עבור ארה"ב, בים וביבשה גם יחד.

נכון לעכשיו, לוח הזמנים נדחק לאחור, עלויות התוכנית ממשיכות לטפס, וניסוי הטיסה שתוכנן לשנה הבאה כבר הוסט ל-2027. הדוח קובע כי בלי שיפור בתיאום, בייצור ובהטמעה על גבי המשחתות, תוכנית ה-CPS תמשיך לשאת עמה סיכון ממשי לעיכובים נוספים ולהתייקרות נוספת.