בצי האמריקאי חוששים: גם צוללות עלולות להיפגע מרחפנים

בצי האמריקאי גוברת הדאגה מפני תרחיש שבעבר נחשב שולי: פגיעה בצוללות באמצעות רחפנים או אפילו טילים נגד טנקים. אף שצוללות, ובפרט צוללות טילים בליסטיים של ארה"ב, נחשבות לאחד הנכסים השרידים ביותר בארסנל האמריקאי, החשש הוא שבשלבים מסוימים של פעילותן — בעיקר בקרבת חוף, בזמן תמרון לנמל או בעת שהייה על פני המים — הן עלולות להפוך למטרה נגישה בהרבה מכפי שהיה מקובל להניח.

הפער בין החסינות בעומק הים לפגיעות קרוב לחוף

כאשר צוללת מוסתרת בעומק האוקיינוס, קשה מאוד לאתר אותה, ועוד יותר קשה לתקוף אותה. זהו יסוד מרכזי בתפיסת ההרתעה האמריקאית, במיוחד בכל הנוגע לצוללות הנושאות טילים בליסטיים, שמעניקות לארצות הברית יכולת תגובה גם בתרחיש של מתקפת פתע. אלא שהחסינות הזאת אינה מוחלטת בכל רגע נתון. כל צוללת חייבת בסופו של דבר להיכנס ולצאת מבסיס, לנוע בנתיבים מוכרים יחסית ולעתים גם לפעול סמוך לפני הים — מצבים שמצמצמים את יתרון ההסתרה הטבעי שלה.

כאן בדיוק נכנס האיום החדש. רחפנים מסחריים וצבאיים, לצד אמצעי נ"ט זמינים, הפכו בשנים האחרונות לזולים, מדויקים ונפוצים יותר. מערכות שנבנו במקור כדי לפגוע ברכב קרבי משוריין או לאסוף מודיעין טקטי, עשויות בתנאים מסוימים לשמש גם נגד כלי שיט יקרי ערך, אם אלה נחשפים בטווח ובזמן הנכונים.

איום א-סימטרי על נכסים אסטרטגיים

החשש בצי אינו נובע מהנחה שרחפן בודד ישנה את מאזן הכוחות הימי, אלא מהבנה רחבה יותר: פלטפורמות אסטרטגיות עלולות להיפגע מאיומים פשוטים וזולים יחסית. בעידן שבו שחקנים מדינתיים ולא-מדינתיים לומדים במהירות, משלבים חיישנים, אמצעי תצפית ותחמושת מדויקת, גם פער קטן באבטחה סביב בסיס ימי או נתיב גישה עלול להפוך לנקודת תורפה.

מבחינה מבצעית, מדובר בשינוי תפיסתי חשוב. במשך עשורים הדיון בהגנת צוללות התמקד בעיקר בלוחמה נגד צוללות, במערכי סונאר, בספינות ציד ובמטוסי סיור ימי. כעת מתווסף רובד אחר לגמרי: הגנה מפני איומים נמוכי-גובה, מהירים לפריסה וקשים לייחוס מיידי. איום כזה מחייב שכבת הגנה רחבה יותר סביב מתקנים, רציפים, אזורי תמרון ונתיבי כניסה ויציאה.

המשמעות למערכי ההגנה של הצי

הדיון הזה עשוי להשפיע על אופן האבטחה של בסיסים ימיים ועל נוהלי ההפעלה של צוללות אמריקאיות. אם בעבר מוקד ההגנה היה בעיקר במרחב התת-ימי, כעת נדרש שילוב הדוק יותר בין הגנה אווירית קצרה, גילוי רחפנים, אבטחת חופים והקשחת המעטפת סביב נכסים אסטרטגיים. המשמעות היא לא רק השקעה בטכנולוגיות יירוט וגילוי, אלא גם התאמת נהלים, צמצום חשיפה בזמן תנועה וחשיבה מחודשת על אבטחת שגרה.

לצד זאת, עצם העלאת האפשרות שצוללות ייפגעו באמצעים מסוג זה מעידה על קצב ההשתנות של שדה הקרב המודרני. מערכות שנחשבו עד לא מזמן חסינות כמעט לחלוטין נבחנות מחדש מול איום מבוזר, זול וגמיש יותר. עבור הצי האמריקאי, מדובר פחות בשאלה אם צוללת בטוחה בלב האוקיינוס — ויותר בשאלה כיצד מגינים עליה בכל אותם רגעים שבהם היא כבר אינה נעלמת מן העין.