החובה למנוע נהיגה בשכרות ברכב חדש מתעכבת

התמונה הגדולה

ארה"ב סימנה כבר לפני כמה שנים יעד שאפתני: להכניס למכוניות חדשות מערכות שיזהו פגיעה בכשירות הנהיגה וימנעו אסונות עוד לפני שהרכב יוצא לדרך. הרעיון ברור מבחינה בטיחותית — להפחית תאונות קטלניות שנגרמות מנהיגה בשכרות או תחת השפעה — אבל הפער בין כוונת המחוקק לבין היכולת הטכנולוגית עדיין גדול.

החוק הפדרלי שאושר במסגרת חבילת התשתיות של 2021 לא ביקש עוד נשיפון קלאסי בסגנון מנעול התנעה המוכר מעברייני תנועה מורשעים. במקום זאת, הוא דרש טכנולוגיה מתקדמת שתוכל לזהות באופן פסיבי אם הנהג אינו כשיר, ואז למנוע את הפעלת הרכב או להגביל את נסיעתו. זו דרישה שאפתנית הרבה יותר, וגם מורכבת בהרבה מבחינת הנדסה, עלות, אחריות יצרן והשלכות משפטיות.

הטענה המרכזית

הוויכוח האמיתי אינו על עצם הרצון להילחם בנהיגה מסוכנת, אלא על השאלה אם אפשר לחייב יצרניות רכב להטמיע מערכת שעדיין אינה קיימת ברמת בשלות מספקת לייצור סדרתי. יצרנים וגורמים פוליטיים החלו לדחוף נגד המהלך, בין השאר מחשש לקריאות שגויות שימנעו מנהגים פיכחים להשתמש ברכבם כחוק.

ברית החדשנות לרכב, ארגון הלובי המרכזי של התעשייה בארה"ב, מזהירה מפני מצב שבו גם שיעור קטן של זיהויים שגויים עלול להפוך למטרד צרכני גדול. מבחינת הלקוח, די במערכת אחת שנועלת את הרכב בטעות בבוקר עבודה כדי להפוך טכנולוגיית בטיחות לרכיב בעייתי מאוד. מנגד, תומכי הרגולציה מזכירים שהמחיר של היעדר מערכת יעילה נמדד בחיי אדם.

הנתונים והעדויות

כיום קיימים בשוק מנעולי התנעה, אך אלה שונים מהותית ממה שהחוק החדש דורש. מנעול התנעה קלאסי מחייב בדיקת נשיפה באמצעות נשיפון, וברוב המקרים מותקן רק לאחר הרשעה או צו בית משפט. המודל העתידי שנבחן אמור לעבוד ללא פעולה יזומה של הנהג: למשל חיישן שימדוד ריכוז אלכוהול דרך העור בנקודת מגע שגרתית, ניטור אדי נשיפה בתוך תא הנוסעים, או מעקב אחר תנועות עיניים, דפוסי היגוי וסימנים אחרים שעשויים להעיד על עייפות, הסחת דעת או ליקוי אחר בכשירות הנהיגה.

גם הרגולטור האמריקאי, NHTSA, עדיין לא קבע מתווה סופי. לפי התיאור שנמסר, כלל לא בטוח שכל מצב יוביל לאותה תגובה: ייתכן שבמקרה אחד תופיע התרעה בלבד, ובמקרה אחר המערכת תתערב באופן פעיל. ההתערבות עצמה יכולה להתרחש לפני תחילת הנסיעה או במהלכה, בהתאם לסוג הליקוי שזוהה. זהו פרט מהותי, משום שמבחינה בטיחותית ומשפטית יש הבדל גדול בין חסימת התנעה בחניה לבין התערבות בזמן נסיעה.

על פי לוח הזמנים המקורי של החוק, יצרניות הרכב היו אמורות להגיע ליישום עד שנת הדגם 2028. בפועל, ההערכה המסתמנת בארה"ב היא שהסיכוי לכך כמעט אפסי. כל עוד היישום מתעכב, NHTSA נדרשת להסביר מדי שנה את הסיבות לדחייה, במסגרת מנגנון פיקוח שנקבע לעשור שלאחר חקיקת החוק בנובמבר 2021.

במקביל מתנהל מאבק פוליטי. חבר הקונגרס תומאס מאסי מקנטקי נמנה עם המתנגדים הבולטים. לדבריו, מערכת כזו עלולה לפגוע בחירויות האזרח, והוא העלה שוב ושוב את השאלה מה יקרה כאשר המכונית עצמה תחליט שהנהג אינו כשיר. מוקדם יותר השנה נדחה בבית הנבחרים תיקון שקידם ושנועד לשלול מימון מהסעיף הרלוונטי בחוק, והוא גם שותף להצעת חוק שמבקשת לבטל את החובה.

ניואנסים ומגבלות

חשוב להבחין בין כמה סוגי סיכון שונים שהמערכת אמורה לזהות. נהיגה בשכרות היא רק חלק מהתמונה; ההצעות כוללות גם גילוי עייפות והסחת דעת. לפי הקריאה האפשרית, הרחבת ההגדרה מגדילה את פוטנציאל התרומה לבטיחות, אבל גם מסבכת מאוד את כיול המערכת. קל יחסית להסביר רף אלכוהול, וקשה בהרבה לקבוע מתי תנועת עיניים או תיקוני היגוי מעידים באמת על נהג מסוכן.

יש גם ממד צרכני מובהק. מערכת כזו תצטרך להיות אמינה מאוד, מהירה, זולה יחסית, ועמידה לאורך שנים של חום, קור, לכלוך ושימוש יומיומי. נוסף על כך, יצרניות יידרשו להתמודד עם שאלות של פרטיות, אחריות במקרה של תקלה, והשפעה על חוויית השימוש ברכב. ייתכן שההתנגדות אינה נובעת רק מעמדה אידיאולוגית, אלא גם מחשש ממשי לעלויות, לתביעות ולפגיעה באמון הלקוחות.

מנקודת מבט ישראלית, מדובר בינתיים בדיון אמריקאי, אך כזה שעשוי להשפיע בהמשך גם על שווקים אחרים. לא מעט מערכות בטיחות שמתחילות כדרישה רגולטורית בארה"ב או באירופה הופכות בהמשך לסטנדרט עולמי, בעיקר כשמדובר בפלטפורמות גלובליות של יצרנים גדולים.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהוויכוח כבר אינו רק טכנולוגי, אלא גם צרכני ומשפטי. המשמעות האפשרית היא שגם אם הכיוון הבטיחותי מקובל כמעט על כולם, הדרך לשם תימדד פחות בכוונות ויותר ביכולת לספק מערכת מדויקת שלא תפריע לנהגים פיכחים. אחת הקריאות האפשריות היא שהרגולציה הקדימה את הבשלות ההנדסית של התעשייה.