טראמפ, מונרו ופרנקלין: הקו הרציף של אמריקה

התמונה הגדולה

הטענה המרכזית העולה מן הסקירה ההיסטורית היא שמדיניות החוץ של ארצות הברית מעולם לא הייתה סיפור פשוט של אידיאלים ליברליים בלבד, וגם לא רצף עקבי של בדלנות. מראשית הדרך, כבר בשנות העצמאות הראשונות, ארה"ב נעה בין צורך קיומי בבעלי ברית לבין חשש עמוק מהסתבכות בזירות זרות. בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים הבולטים, גילם את המתח הזה כשהגיע לצרפת ב-1776 כדי לגייס תמיכה למלחמת העצמאות — מהלך שבלעדיו, לפי התיאור, ספק אם המרד האמריקני היה שורד מול בריטניה.

מכאן נפרש קו היסטורי ארוך: ג'ורג' וושינגטון בחר בנייטרליות מול המלחמה בין בריטניה לצרפת, ג'יימס מונרו שרטט קו גיאו-פוליטי נגד התערבות אירופית ביבשת אמריקה, טדי רוזוולט תרגם את העיקרון הזה להפעלת כוח, והנרי קיסינג'ר ניסח בעידן המלחמה הקרה תפיסה קשוחה של מאזן כוחות. בתוך המסגרת הזו, טראמפ מוצג פחות כאירוע חריג ויותר כהמשך בוטה של דפוסים ישנים.

הטענה המרכזית

לפי הניתוח, הדיון בטראמפ נוטה להתמקד בסגנון החריג שלו, אך מפספס את השורשים העמוקים יותר של הגישה שהוא מייצג. הרעיון של "אמריקה תחילה", החשד כלפי מחויבויות בינלאומיות רחבות, והנטייה לראות בחצי הכדור המערבי אזור השפעה אמריקני — כל אלה קדמו לו בהרבה. טראמפ אולי הקצין את השפה, ולעתים גם את שיטות הפעולה, אבל עצם השילוב בין לאומיות, כוח ואינטרס אינו חדש בהיסטוריה האמריקנית.

בהקשר הזה, דוקטרינת מונרו תופסת מקום מרכזי. במקורה היא נועדה להרתיע את אירופה מהקמת מושבות חדשות ביבשת אמריקה, אך עם השנים שימשה גם בסיס להתערבויות אמריקניות באזור. לפי התיאור, טראמפ אימץ פירוש חופשי במיוחד של העיקרון הזה כשהפעיל לחץ והשפעה במדינות כמו ונצואלה, קולומביה, פרו ואל-סלבדור. המשמעות היא לא חזרה לעבר אחד מסוים, אלא שימוש מחודש במסורת ישנה, בתנאים חדשים.

הנתונים והעדויות

הסקירה נשענת על שורה של תחנות היסטוריות מוכרות. פרנקלין הגיע לצרפת בדצמבר 1776, ובהמשך היה שותף לברית עם לואי ה-16 שסיפקה לאמריקנים כסף, נשק, חיילים וצי. ב-1793, עם פרוץ המלחמה בין בריטניה לצרפת, וושינגטון הכריז על נייטרליות — החלטה שהפכה לתקדים אמריקני חשוב. אלא שהנייטרליות הזו לא מנעה עימות, וב-1812 ארה"ב כבר יצאה למלחמה נגד בריטניה.

ב-1823 הציג הנשיא ג'יימס מונרו את הדוקטרינה שנשאה את שמו, והבהיר כי ארה"ב לא תקבל התפשטות קולוניאלית אירופית חדשה ביבשת אמריקה. בהמשך, טדי רוזוולט הרחיב את ההיגיון הזה וטען כי לארה"ב יש זכות לפעול באזור אם מדינות אמריקה הלטינית אינן מצליחות לשמור על סדר, כדי למנוע מעורבות אירופית. זה היה אחד היסודות לתדמית "השוטר העולמי" של וושינגטון.

גם במאה ה-20 חוזר אותו דפוס. וודרו וילסון ניסה אחרי מלחמת העולם הראשונה לבסס סדר בינלאומי חדש באמצעות "חבר הלאומים", אך נתקל בהתנגדות פנימית חריפה. שם, לפי התיאור, קיבלה תפיסת America First את צורתה המעשית: התנגדות לפתיחת הארנק האמריקני ולמחויבות מתמשכת לסכסוכים זרים. בהמשך, הנרי קיסינג'ר קידם תפיסה שלפיה הסדר הבינלאומי נשען על איזון בין מעצמות, לא על מוסר או ערכים. לפי התיאור, הוא אף ביקש לסיים את מלחמת יום הכיפורים בתיקו פוליטי שישאיר את ישראל ומצרים תלויות בוושינגטון.

ניואנסים ומגבלות

חשוב להבחין בין רצף היסטורי לבין זהות מלאה. טראמפ אינו העתק של מונרו, רוזוולט או קיסינג'ר, והעידן הנוכחי שונה מאוד מהמאות ה-19 וה-20: יש מוסדות בינלאומיים חזקים יותר, כלכלה גלובלית צפופה יותר, ודעת קהל שמתעצבת בזמן אמת. גם בתוך ההיסטוריה האמריקנית עצמה היו קולות מנוגדים — בדלנים מול בינלאומיים, אידיאליסטים מול ריאליסטים — ולכן כל ניסיון לשרטט קו אחיד מדי עלול לפשט יתר על המידה.

בנוסף, חלק מן הפרשנויות המובאות כאן הן הערכה אנליטית ולא עובדה סגורה. למשל, הקביעה שטראמפ מונע מ"חיבה לאימפריאליזם" או שהמדיניות שלו מתיישרת עם תפיסת שלטון של חזקים על חלשים היא פרשנות פוליטית מובהקת. גם ההשוואה לקיסינג'ר מתארת דמיון בתפיסת הכוח, אך אינה מוחקת פערים עמוקים בסגנון, ברקע ובמנגנוני קבלת ההחלטות.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שטראמפ עשוי להיראות חריג בעיקר משום שהוא מדבר בקול רם עקרונות שאצל נשיאים אחרים הוסוו בשפה דיפלומטית יותר. המשמעות האפשרית היא שהוויכוח האמיתי אינו רק על אדם אחד, אלא על המסורת האמריקנית עצמה — זו שמצהירה על ערכים אוניברסליים, אך פעם אחר פעם חוזרת לשאלות של כוח, השפעה ואינטרס. אחת הקריאות האפשריות היא שטראמפ אינו שבר בסיפור האמריקני, אלא מראה לא נוחה שלו.