מחקר: המודלים מפספסים סיכון הכחדה בגלל האקלים

מה קורה?

מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת פוטסדאם מצביע על פער משמעותי באופן שבו מעריכים כיום את סיכון ההכחדה של צמחים ובעלי חיים בעידן של שינויי אקלים. הממצא המרכזי הוא שלא כל פגיעה בבית גידול נראית אותו דבר: יש מקרים שבהם התנאים האקלימיים נעלמים מן האזור שבו המין חי, ויש מקרים שבהם אותם תנאים פשוט עוברים למקום אחר. לפי החוקרים, ההבדל הזה משנה מאוד את היכולת של מודלים לחזות אם מין מסוים אכן יצליח לשרוד.

המשמעות היא שמין שבית הגידול המתאים לו אינו נכחד אלא זז גיאוגרפית, נדרש למעשה להגירה, הסתגלות או התפשטות לאזור חדש. זהו אתגר שונה ממקרה שבו סביבת המחיה קורסת לחלוטין. למרות זאת, שיטות ההערכה הסטנדרטיות נוטות להתייחס למצבים האלה באופן דומה מדי, וכך מתקבלת תמונה חלקית של רמת הסיכון.

למה זה קורה?

שינויי אקלים אינם פוגעים רק דרך חום קיצוני, בצורת או שיטפונות, אלא גם דרך הזזה של "מפת ההתאמה" האקלימית. כלומר, התנאים שמאפשרים למין לחיות, להתרבות ולמצוא מזון ומחסה עשויים לנדוד צפונה, לעלות לגבהים אחרים או להצטמצם לאזורים קטנים יותר. עבור מינים רבים, עצם קיומו של בית גידול חלופי אינו מבטיח הישרדות: הם צריכים להגיע אליו בזמן, להתחרות שם במינים אחרים, ולעתים גם להתגבר על מחסומים פיזיים שנוצרו בידי האדם כמו ערים, כבישים או שטחים חקלאיים.

כאן נכנס הכשל האפשרי של המודלים. כאשר כלי חיזוי מתמקדים בעיקר בשאלה אם בית הגידול הקיים יישאר או ייעלם, הם עלולים להמעיט בחשיבות הקושי של המין לעבור בפועל למרחב חדש. במילים אחרות, קיומו התיאורטי של אזור מתאים אינו שקול ליכולת ממשית להתיישב בו. לכן, לדברי החוקרים, מודלים שאינם מבדילים היטב בין היעלמות של בית גידול לבין תזוזה שלו עלולים להציג סיכון הכחדה נמוך מדי.

מה ההיסטוריה?

הערכת סיכון הכחדה היא אחד הכלים המרכזיים בעולם השימור. רשימות סיכון והערכות מצב משמשות ממשלות, ארגוני טבע וגופי מחקר כדי לקבוע סדרי עדיפויות, להפנות תקציבים ולהחליט אילו מינים זקוקים להגנה דחופה. בעשורים האחרונים, ככל שהשפעת שינויי האקלים על מערכות אקולוגיות נעשתה ברורה יותר, גבר השימוש במודלים שמנסים לחזות כיצד תפוצת המינים תשתנה בעתיד.

אלא שהתחזיות האלה נשענות על הנחות מתמטיות ואקולוגיות שלא תמיד משקפות את המורכבות בשטח. חלק מהמודלים יודעים להעריך היכן ישררו בעתיד תנאים מתאימים למין, אך פחות טובים בהערכת קצב התנועה האפשרי שלו, מגבלות פיזור, תלות במאביקים, בקשרים אקולוגיים או במבנה הנוף. המחקר הנוכחי מוסיף נדבך חשוב לוויכוח הזה, כשהוא מצביע על כך שההבחנה בין אובדן בית גידול לבין הסטה של בית גידול אינה פרט טכני, אלא רכיב שעשוי לשנות את התוצאה.

מה המשמעות?

המסקנה המעשית של החוקרים ברורה: שיטות ההערכה המקובלות צריכות עדכון, כדי לזהות מוקדם יותר מינים שנמצאים בסיכון אמיתי. בשימור טבע, תזמון הוא גורם קריטי. אם מערכת ההתרעה מאחרת לזהות מין פגיע, צעדי הגנה כמו יצירת מסדרונות אקולוגיים, שיקום בתי גידול או העברת אוכלוסיות עלולים להגיע מאוחר מדי.

מעבר לכך, למחקר יש משמעות רחבה גם עבור קובעי מדיניות. הוא מדגיש שהסתכלות על שינויי אקלים דרך מפות של "איפה יהיה מתאים" אינה מספיקה בפני עצמה. השאלה החשובה היא גם מי מסוגל להגיע לשם, ובאיזה קצב. עבור מינים נייחים יחסית, צמחים מסוימים או בעלי חיים בעלי כושר פיזור מוגבל, הפער בין מודל אקלימי לבין מציאות אקולוגית עלול להיות ההבדל בין הסתגלות לבין הכחדה.

לכן, הקריאה לעדכן את שיטות ההערכה אינה רק עניין אקדמי. היא נוגעת לאופן שבו ייקבעו בשנים הקרובות סדרי העדיפויות בשימור מינים, בעולם שבו האקלים משתנה מהר יותר ויותר ובתי גידול רבים אינם רק מצטמצמים, אלא גם נודדים על המפה.