מחקר חדש מערער את מדיניות „המדינה השלישית הבטוחה”

התמונה הגדולה

מחקר חדש של ד"ר גאיה רומיאו מציב סימן שאלה כבד מעל אחד המושגים השגורים ביותר בשיח האירופי על הגירה ומקלט: „מדינה שלישית בטוחה”. בלב המדיניות הזאת עומדת ההנחה שאפשר להעביר מבקשי מקלט למדינה אחרת, שאינה מדינת המוצא שלהם ואינה המדינה שבה ביקשו לראשונה הגנה, אם אותה מדינה נחשבת בטוחה דיה לטיפול בעניינם.

רומיאו, שהשלימה לאחרונה את מחקרה, טוענת כי כאשר בוחנים את היישום בפועל ולא רק את הניסוח המשפטי, המושג הזה מתגלה כמסגרת ריקה מתוכן. לדבריה, הדוגמה הבולטת והמשמעותית ביותר ליישום רחב של המדיניות היא יוון, שם נעשה שימוש בה כדי לדחות בקשות מקלט ולהחזיר מבקשי מקלט כחלק ממדיניות ההחזרה שנולדה בעקבות ההצהרה המשותפת של האיחוד האירופי וטורקיה ב-2016.

הטענה המרכזית

הטענה של רומיאו רחבה יותר מביקורת טכנית על יישום לקוי. לפי הניתוח שלה, עצם השימוש במונח „בטוחה” יוצר מעטפת משפטית ומוסרית שמקלה על מדינות אירופה לצמצם את אחריותן כלפי מבקשי מקלט. במקום לבחון לעומק אם אדם זכאי להגנה בינלאומית, המדיניות מעבירה את מרכז הכובד לשאלה אם אפשר להפנות אותו למדינה אחרת.

במקרה היווני, לדבריה, המנגנון הזה לא נשאר ברמת העיקרון אלא הפך לכלי מעשי. המשמעות האפשרית היא שהגדרה שאמורה הייתה להבטיח הגנה מספקת שימשה בפועל כדי לסנן תיקים ולצמצם את מספר הבקשות שנידונו לגופן. בכך, המחלוקת סביב „מדינה שלישית בטוחה” אינה רק משפטית, אלא נוגעת ללב השאלה כיצד אירופה מבינה את חובותיה כלפי פליטים ומבקשי מקלט.

הנתונים והעדויות

המחקר מתמקד ביוון משום שזהו, לפי רומיאו, המקרה היחיד שבו מדיניות „המדינה השלישית הבטוחה” כבר הופעלה בהיקף גדול. ההקשר הוא ההצהרה שנחתמה ב-2016 בין האיחוד האירופי לטורקיה, לאחר גל ההגירה הגדול ליבשת. במסגרת המדיניות שנגזרה ממנה, יוון שימשה חזית יישומית מרכזית: מבקשי מקלט שהגיעו לשטחה נתקלו בשימוש גובר בהגדרה של טורקיה כמדינה שלישית בטוחה, מה שאפשר לרשויות לדחות את בקשותיהם ולהחזירם.

החשיבות של המקרה היווני נובעת מכך שהוא מספק מבחן מציאות למדיניות שממשיכה להעסיק ממשלות אירופיות גם כיום. במקום דיון תיאורטי בשאלה אם אפשר לעצב מנגנון כזה כך שיעמוד בסטנדרטים של הגנה על זכויות אדם, המחקר של רומיאו בוחן מה קרה כאשר המדיניות הופעלה בפועל ובהיקף רחב. המסקנה שהיא מציגה היא שהפער בין ההבטחה הגלומה במונח „בטוחה” לבין התוצאות בשטח גדול מאוד.

ניואנסים ומגבלות

לצד הביקורת, חשוב להבין שהמושג „מדינה שלישית בטוחה” אינו רעיון שולי אלא נדבך מרכזי במאמץ האירופי לנהל זרמי הגירה, במיוחד במדינות קו חזית. תומכי המדיניות גורסים כי ללא מנגנונים כאלה, מערכות המקלט במדינות הכניסה מתקשות לעמוד בעומס. אלא שהמחקר של רומיאו, לפי תיאורו, מתעקש לבחון לא את ההיגיון המנהלי אלא את התוצאה עבור מבקשי המקלט עצמם.

לפי הקריאה האפשרית של הממצאים, הביקורת כאן אינה מכוונת רק כלפי יוון, אלא כלפי תפיסה רחבה יותר שמבקשת לפתור לחץ פוליטי באמצעות סיווגים משפטיים. ייתכן גם שהמקרה היווני, דווקא משום שהוא כה מרכזי, ישפיע על הוויכוח האירופי סביב ניסיונות להרחיב מנגנוני החזרה דומים למדינות נוספות. במקביל, מדובר במחקר המתבסס על מקרה מבחן מובהק אחד, ולכן הדיון הרחב יותר נותר קשור לשאלה עד כמה ניתן להשליך ממנו על כלל מדיניות המקלט באירופה.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהוויכוח על הגירה באירופה מתנהל לא רק סביב גבולות, אלא גם סביב שפה משפטית. המשמעות האפשרית היא שכאשר מושג כמו „מדינה שלישית בטוחה” מתקבע במדיניות, הוא עשוי לעצב מציאות מנהלית שלמה גם אם הבטחת היסוד שלו שנויה במחלוקת. אחת הקריאות האפשריות היא שהמחקר של רומיאו מבקש לפרק בדיוק את הפער הזה — בין ההגדרה על הנייר לבין מה שקורה לאנשים בשטח.