מנה בודדת שינתה במהירות תסמינים דמויי אוטיזם בעכברים

מה קרה

מחקר של חוקרי UCLA, שפורסם בכתב העת Nature Communications, מצא כי גירוי דלקתי מתון במהלך ההיריון בעכברות הוביל אצל הצאצאים לשורה של שינויים שנמשכו גם בבגרות: פעילות-יתר מוחית, תקשורת לא תקינה בין רשתות מוחיות, רגישות מוגברת לקול ולמגע, התנהגויות חזרתיות ונטייה גבוהה יותר לפרכוסים. לאחר מכן נתנו החוקרים לעכברים הבוגרים מנה אחת של רפמיצין — תרופה המדכאת בין היתר את מסלול האיתות הביולוגי mTOR — וגילו שבתוך כשעתיים חל שיפור כמעט בכל המדדים שבדקו.

לדברי החוקרים, המהירות שבה הופיע השינוי חשובה במיוחד. שינויים מבניים במוח, כמו בנייה מחדש של סינפסות, נוטים להתרחש בקצב איטי יותר. לכן, אחת המסקנות המרכזיות של הצוות היא שהתרופה לא "תיקנה" את מבנה המוח, אלא שינתה במהירות את האופן שבו מעגלים עצביים פועלים.

למה זה חשוב

המשמעות המדעית של הממצאים אינה בכך שנמצא טיפול לאוטיזם, אלא בכך שנפתח כיוון חשיבה אחר. במשך שנים, חלק מהדיון המחקרי התמקד בשאלה אם שינויים שמקורם בהתפתחות מוקדמת של המוח ניתנים בכלל להשפעה בבגרות. כאן מציעים החוקרים תשובה זהירה אך מסקרנת: לפחות בעכברים, גם כאשר השינויים המבניים נשארים, ייתכן שמעגלי הפעילות עצמם עדיין גמישים יותר מכפי שסברו בעבר.

ד"ר הארלי קורנבלום, מהמחברים הבכירים של המחקר ומנהל המרכז לחקר מוגבלויות שכליות והתפתחותיות ב-UCLA, אמר כי רמת הנרמול התפקודי שהושגה בזמן קצר כזה מצביעה על מנגנונים חדשים שבאמצעותם טיפולים עתידיים עשויים לפעול. לדבריו, הממצא מכוון את תשומת הלב אל התפקוד של המעגלים המוחיים, ולא רק אל המבנה הפיזי שלהם.

המחקר משתלב בקו מחקרי רחב יותר שבוחן את הקשר בין דלקת בזמן ההיריון לבין התפתחות עצבית של הצאצא. מחקרים קודמים כבר הצביעו על כך שילדים שנולדו לאמהות שחוו דלקת במהלך ההיריון עלולים להיות בסיכון גבוה יותר למאפיינים הקשורים לאוטיזם. עם זאת, חשוב להדגיש: המחקר הנוכחי נערך כולו בעכברים, והוא בוחן תסמינים דמויי אוטיזם במודל חייתי — לא אוטיזם בבני אדם.

ההשלכות האפשריות

החוקרים ניתחו גם את פעילות הגנים בתאי המוח לפני ואחרי הטיפול ומצאו שרפמיצין הפכה דפוסי ביטוי חריגים שנגעו לאוטיזם, אפילפסיה ותפקוד של תעלות יונים. ההשפעה הבולטת ביותר נראתה בנוירונים מעוררים — תאים שמגבירים פעילות ברשתות המוח. מכאן עולה האפשרות שהתרופה סייעה לאזן מחדש את רמת העוררות העצבית, ולא לשנות את המבנה שנוצר בשלבים מוקדמים של ההתפתחות.

אחת הקריאות האפשריות של הממצא היא שטיפולים עתידיים לא יצטרכו בהכרח "להחזיר לאחור" את ההתפתחות המוחית, אלא ינסו לכוון באופן מדויק יותר את פעילות המעגלים שאחראים לתסמינים מסוימים — למשל רגישות תחושתית מוגברת, שהיא תופעה שכיחה וקשה לטיפול. החוקרים מציינים בהקשר הזה כמה כיוונים אפשריים, ובהם ויסות מסלול mTOR, השפעה על ארגון הרשתות המוחיות ואיזון בין פעילות מעוררת לפעילות מעכבת במוח.

עם זאת, יש גם מגבלות ברורות. ד"ר ניל האריס, מחבר בכיר נוסף מהמחלקה לנוירוכירורגיה ב-UCLA, הדגיש שההשפעה לא החזיקה לאורך זמן. מעבר לכך, טיפול יומי הפך לפחות יעיל אחרי כמה שבועות, כשהעכברים פיתחו סבילות. לכך מצטרפת גם רעילות אפשרית של רפמיצין והשאלה הידועה של פער בין תוצאות במודלים של בעלי חיים לבין טיפול בבני אדם. לכן, לדברי החוקרים, התרופה עצמה אינה מועמדת ריאלית לשימוש רחב בהקשר הזה.

במילים אחרות, התרומה העיקרית של המחקר היא בזיהוי יעד, לא בפתרון מוכן. אם המנגנון שזוהה אכן רלוונטי גם בבני אדם, ייתכן שהוא יסייע בעתיד לפיתוח טיפולים בטוחים ומדויקים יותר, שיכוונו למעגלים עצביים מסוימים או לאיזון הפעילות ביניהם.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהמחקר לא מבשר על תרופה לאוטיזם, אלא על שינוי אפשרי בדרך שבה המדע חושב על תסמינים נוירו-התפתחותיים בבגרות. המשמעות האפשרית היא שחלק מהקשיים התפקודיים עשויים להיות בני השפעה גם אחרי שהמוח כבר התפתח, אך בשלב הזה מדובר בממצא מוקדם ממודל עכברים בלבד. ייתכן שהערך הגדול ביותר של העבודה הוא בשרטוט מפת מטרות למחקרים הבאים, ולא ביישום קליני מיידי.