מהפך ביבשת: הימין מתחזק בדרום אמריקה

התמונה הגדולה

ההכרעות האחרונות בפרו ובקולומביה חיזקו תחושה שכבר קשה להתעלם ממנה: דרום אמריקה נעה שוב ימינה. בקולומביה אושר ניצחונו הדחוק של מועמד הימין אבלרדו דה לה אספרייה, שהעמיד במרכז הקמפיין הבטחה ליד קשה מול הפשיעה ולשינוי כיוון אחרי כהונתו של הנשיא גוסטבו פטרו. בפרו הוכרזה קייקו פוג'ימורי כמנצחת במרוץ צמוד במיוחד, אחרי ספירת קולות ממושכת שהמחישה עד כמה המדינה מפולגת.

שתי ההכרעות הללו אינן עומדות לבדן. הן מצטרפות לעלייתו של חאבייר מיילי בארגנטינה, לניצחון חוזה אנטוניו קאסט בצ'ילה, להתחזקותו של דניאל נובואה באקוודור ולקריסת ההגמוניה של תנועת MAS בבוליביה. רק לפני זמן לא רב דובר ביבשת על חזרתו של "הגל הוורוד" — גל שמאלי חדש עם מנהיגים כמו לולה בברזיל, פטרו בקולומביה ובוריץ' בצ'ילה. כעת, לפחות בחלק גדול מהיבשת, המטוטלת נעה בכיוון ההפוך.

הטענה המרכזית

המכנה המשותף למהפך אינו בהכרח אידיאולוגיה ימנית אחידה, אלא אכזבה עמוקה מתפקוד המדינה. במדינות רבות בדרום אמריקה בוחרים מגיבים לשילוב של אלימות גוברת, תחושת חוסר ביטחון, אינפלציה, האטה כלכלית ושחיקה באמון במוסדות. בתוך המציאות הזאת, מועמדים שמבטיחים סדר, ענישה, קיצוץ במנגנון הציבורי ועימות עם האליטות מצליחים להיתפס כפתרון מיידי יותר מהבטחות לרפורמות ארוכות טווח.

זו גם הסיבה לכך שהימין החדש ביבשת איננו מקשה אחת. בארגנטינה מיילי מייצג קו ליברטריאני חריף ואנטי-ממסדי; בצ'ילה קאסט נשען על שמרנות לאומית ועל קו נוקשה בסוגיות הגירה וביטחון; בקולומביה דה לה אספרייה מציג סגנון בוטה ולוחמני שמזכיר, לפי תומכיו ומבקריו כאחד, פוליטיקה טראמפיסטית; ובאקוודור נובואה בנה את כוחו סביב מלחמה גלויה בכנופיות. במילים אחרות, הבוחרים אינם בהכרח מצביעים לאותה תפיסת עולם — אבל הם כן מצביעים נגד אותה תחושת כישלון.

הנתונים והעדויות

בארגנטינה נבחר מיילי בסוף 2023 לאחר קמפיין שבו הבטיח "לפוצץ" את המערכת הישנה, על רקע אינפלציה שהתקרבה ל-150% והעמקת העוני. בהמשך, בבחירות אמצע הקדנציה ב-2025, מפלגתו חיזקה את כוחה בקונגרס — הישג שנתפס כאישור ציבורי, לפחות חלקי, לתוכנית הצנע שלו.

בצ'ילה ניצח קאסט בסיבוב השני של בחירות 2025 עם כ-58% מהקולות מול מועמדת השמאל ז'אנט חארה. העלייה בפשיעה והוויכוח סביב הגירה, בעיקר מוונצואלה, היו בלב הקמפיין שלו. הניצחון שם בלט במיוחד משום שצ'ילה סימלה בשנים האחרונות את עליית השמאל הפרוגרסיבי סביב גבריאל בוריץ' והניסיון לקדם סדר חוקתי-חברתי חדש.

בקולומביה גבר דה לה אספרייה בסיבוב השני על איוואן ספדה בפער צר במיוחד: כ-49.7% מול כ-48.7%. הוא הציג קו של חיזוק הצבא, מלחמה בארגוני פשיעה ונסיגה מחלקים ממדיניות "השלום הכולל" של פטרו. בפרו, פוג'ימורי הוכרזה כמנצחת עם 50.135% מהקולות מול 49.865% ליריבה מהשמאל רוברטו סנצ'ס — פער של כ-50 אלף קולות מתוך כ-18 מיליון. סנצ'ס טען לזיופים, אך לפי המתואר לא הציג ראיות לטענותיו.

באקוודור ניצח נובואה באפריל 2025 את לואיסה גונסאלס בתוצאה של 56% מול 44%, לאחר שכבר נבחר קודם לכן בבחירות מוקדמות. הקמפיין שלו נשען על מצב חירום, הצבת צבא ברחובות וחקיקה מחמירה נגד כנופיות. בבוליביה, אחרי משבר כלכלי, מחסור בדלק ועימות פנימי ממושך בין אבו מוראלס ללואיס ארסה, ניצח רודריגו פאס את חורחה "טוטו" קירוגה עם כ-54.5% מהקולות — ובכך נחתם, פוליטית לפחות, עידן ממושך של שליטת MAS.

ניואנסים ומגבלות

לצד התמונה הרחבה, חשוב להבחין בין הצלחה אלקטורלית לבין יכולת משילות. בכמה מהמדינות הללו הנשיאים החדשים ייאלצו לפעול מול קונגרסים מפוצלים, בריתות שבירות ואופוזיציה עיקשת. זה נכון במיוחד לקולומביה, שם תנועתו של דה לה אספרייה קטנה יחסית בפרלמנט, וגם לצ'ילה, שבה נשיא חזק אינו נהנה בהכרח מרוב נוח לקידום חקיקה.

גם בסיס התמיכה של הימין אינו יציב בהכרח. מיילי, למשל, חיזק את מעמדו בקלפי, אך במקביל מתמודד עם מחירים חברתיים כבדים של הצנע ועם פרשות שחיתות שפוגעות בדימויו האנטי-ממסדי. בפרו, פער זעום כל כך בין המחנות מעיד על קיטוב חריף, ולא על הכרעה חד-משמעית. לפי הקריאה האפשרית, בחלק מהמקרים הציבור לא אימץ ימין עמוק ומגובש, אלא פשוט העניש את מי שנתפס כאחראי למשבר.

יש גם הבדלים חשובים בין המדינות עצמן. בפרגוואי, למשל, אין מהפך של ממש אלא המשכיות שמרנית תחת מפלגת קולורדו. בבוליביה, מנגד, הניצחון לא שייך לימין קיצוני אלא למרכז-ימין שניסה להציע שינוי מתון יותר. לכן, ייתכן שהכותרת הנכונה אינה "ניצחון הימין" בלבד, אלא היחלשות של מחנות שמאל שנשחקו בשלטון ואיבדו את היכולת לשכנע שהם עדיין מחזיקים בתשובות למשברי היומיום.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהבוחרים בדרום אמריקה מציבים כעת את הביטחון האישי והיציבות הכלכלית לפני חזונות אידיאולוגיים רחבים. המשמעות האפשרית היא שפוליטיקאים שמסוגלים לדבר בשפה של סדר, ענישה ויעילות ימשיכו ליהנות מיתרון, גם אם הם מגיעים מרקעים שונים מאוד. אחת הקריאות האפשריות היא שהמטוטלת לא בהכרח נעצרה בימין — אלא ממשיכה לנוע לעבר מי שמציע תגובה חדה יותר לחרדה הציבורית.