האם הירח חלול? זה ההסבר המדעי

מה קורה?

הרעיון שלפיו הירח חלול מבפנים, או אפילו גוף מלאכותי שהוצב במסלול סביב כדור הארץ, ממשיך לחזור מדי כמה שנים לשיח הציבורי. הוא נשען על כמה מאפיינים אמיתיים של הירח: גודל חריג ביחס לכדור הארץ, צפיפות ממוצעת נמוכה משמעותית מזו של כוכב הלכת שלנו, ותוצאות מסקרנות מניסויים סייסמיים שביצעו אסטרונאוטים של נאס"א בתקופת תוכנית אפולו.

הטענה הבסיסית פשוטה: הירח גדול יחסית ללוויין טבעי, אך קל יחסית לנפחו. מכאן נולדה במשך השנים הסברה כי ייתכן שאינו גוף סלעי מוצק במלואו. בשנות ה-60 אף צוטט הגיאופיזיקאי גורדון מקדונלד כמי שהעיר כי חלק מהנתונים גורמים לירח להיראות פחות "מוצק" מכפי שאפשר היה לצפות. אלא שבין הערה מדעית על מבנה פנימי חריג לבין מסקנה על חלל ריק או מבנה מהונדס, המרחק גדול מאוד.

למה זה קורה?

ההסבר המרכזי נעוץ בהרכבו של הירח. בניגוד לכדור הארץ, שהליבה שלו עשירה מאוד בברזל ותורמת לצפיפות גבוהה, הירח דל יותר בברזל ולכן צפיפותו הממוצעת נמוכה יותר. זו אינה ראיה לחלל פנימי, אלא עדות להבדל גיאולוגי בין שני הגופים.

אחד המקורות העיקריים למיתוס הוא סדרת ניסויים סייסמיים ממשימות אפולו. באפולו 12 ריסקו האסטרונאוטים בכוונה את רכב הנחיתה אל פני הירח, ובאפולו 13 הוטח לעברו גם שלב של טיל סטורן 5. החיישנים תיעדו תנודות שנמשכו זמן ארוך יחסית, מה שהוליד את הדימוי של ירח ש"מצלצל כמו פעמון". מבחינה מדעית, ההסבר שונה לגמרי: פני הירח יבשים מאוד, קשיחים ומכוסים שכבת סלע ואבק שעברה ריסוק מתמשך במשך מיליארדי שנים של פגיעות מטאוריטים. בתנאים כאלה גלי ההדף דועכים לאט יותר, משום שכמעט אין מים או חומרים רכים שיבלעו את האנרגיה.

גם תופעת ליקוי החמה המלא תרמה לדמיון הציבורי. השמש גדולה מהירח לאין שיעור, אך גם רחוקה הרבה יותר, ולכן משמי כדור הארץ הם נראים לעיתים כמעט באותו גודל זוויתי. אייזק אסימוב תיאר זאת כאחד מצירופי המקרים המדהימים בטבע. בפועל, לא מדובר במבנה מתוכנן אלא בצירוף נסיבות זמני: הירח מתרחק מכדור הארץ בקצב של כ-3.8 סנטימטרים בשנה, ולכן בעתיד הרחוק ליקויי חמה מלאים ייראו אחרת.

מה ההיסטוריה?

לתיאוריית הירח החלול יש גם שורשים היסטוריים ותרבותיים. ב-1970 פרסמו שני חוקרים סובייטים, מיכאיל ואסין ואלכסנדר שצ'רבקוב, מאמר ספקולטיבי שבו העלו אפשרות קיצונית שלפיה הירח הוא מעין חללית עתיקה שרוקנה מבפנים. הם הצביעו בין השאר על עומקם היחסי של מכתשים ועל נוכחות של מתכות כמו טיטניום, כרום וזירקוניום בדגימות שהובאו ממשימות אפולו.

הגיאולוגיה הפלנטרית מספקת גם כאן תשובה ארצית יותר: חלק מהריכוזים החריגים של מתכות מוסברים בתהליכי התגבשות קדומים של "אוקיינוס מאגמה" ירחי, בשלבי ההתקררות הראשונים של הירח. תנאי הכבידה, ההרכב הכימי וההיסטוריה התרמית יכלו להוביל להצטברויות מקומיות של יסודות מסוימים בלי להזדקק להסבר הנדסי.

לצד הטענות המדעיות למחצה, התיאוריה ניזונה גם ממיתולוגיות קדומות. יש המפנים למסורות יווניות על עמים "שלפני הירח", וגם לסיפורי בריאה מדרום אמריקה המתארים עולם חשוך לפני הופעתו. אלא שמיתוסים אינם תיעוד אסטרונומי, והם משקפים בראש ובראשונה תפיסות תרבותיות, סמליות ודתיות של חברות עתיקות.

מה המשמעות?

העמדה המדעית המקובלת כיום ברורה: אין ראיה לכך שהירח חלול, מלאכותי או הוצב במסלול בידי ציוויליזציה מתקדמת. המודל המוביל להיווצרותו הוא תיאוריית ההתנגשות הענקית, שלפיה גרם שמיים קדום, המכונה תיאה, פגע בכדור הארץ הצעיר, וחלק מהחומר שנפלט בעקבות ההתנגשות התאחד בהמשך ליצירת הירח.

למרות זאת, עצם ההתמדה של התיאוריה מלמדת משהו חשוב על הדרך שבה מדע פוגש דמיון. הירח אכן שונה, במובנים מסוימים, ממה שאנשים מצפים מלוויין טבעי: הוא גדול יחסית, משפיע עמוקות על הגאות והשפל, מייצב את נטיית כדור הארץ, ומעניק לנו את אחת התופעות השמימיות המרשימות ביותר — ליקוי חמה מלא. אלא שהחריגות הזו אינה הופכת אותו למלאכותי; היא פשוט הופכת אותו למרתק במיוחד מבחינה מדעית.