כשלי ייצור מעכבים את יעד הפגזים של צבא ארה״ב

דוח של מבקר משרד ההגנה האמריקאי מצייר תמונה בעייתית של מאמץ ההתעצמות בתעשיית התחמושת של ארה״ב: אף שהצבא התחייב להעלות במהירות את ייצור פגזי ההוביצר בקוטר 155 מ״מ, בפועל הוא הגיע במרץ 2026 לקצב של 36 אלף פגזים בחודש בלבד — רחוק מאוד מהיעד של 100 אלף פגזים בחודש שנקבע לאוקטובר 2025.

הפער הזה אינו טכני בלבד. פגזי 155 מ״מ הם אחד מפריטי התחמושת המרכזיים בלחימה יבשתית מודרנית, והביקוש להם זינק בשנים האחרונות על רקע השימוש הכבד של אוקראינה בתחמושת ארטילרית, שימוש ששחק גם את המלאים האמריקאיים. לכן, היכולת להגדיל את קצב הייצור נתפסה בוושינגטון כיעד אסטרטגי, לא רק תעשייתי.

המפעל החדש בטקסס הפך לצוואר הבקבוק

לפי הדוח, ייצור פגז 155 מ״מ מתבצע בשני שלבים מרכזיים: תחילה מייצרים את גוף המתכת של הפגז במפעל ייעודי, ולאחר מכן ממלאים אותו בחומר נפץ ומבצעים אריזה והרכבה במתקן אחר. המבקר קבע כי צוואר הבקבוק הקריטי נמצא כבר בשלב הראשון — ייצור חלקי המתכת.

הבעיה החריפה ביותר, לפי הממצאים, התגלתה במפעל במסכיט, טקסס, מתקן שנבנה בהשקעה של 469 מיליון דולר ונפתח ב-2024. המפעל, Universal Artillery Projectile Lines, מופעל בידי General Dynamics Ordnance and Tactical Systems, ונועד להיות סמל לקפיצת מדרגה תעשייתית: אוטומציה מתקדמת, תהליכי ייצור מודרניים ואיסוף נתונים דיגיטלי שאמור היה לאפשר תפוקה גבוהה של רכיבי מתכת לפגזים כבדים.

אלא שלפי המבקר, בפועל הקבלן במתקן לא הצליח לייצר אפילו חלקי מתכת לפגזים שעומדים במפרט החוזי. זו קביעה חריפה במיוחד, משום שהיא מצביעה לא רק על עיכוב בקצב, אלא על כשל יסודי באיכות המוצר עצמו.

הסיכון שנלקח כדי לחסוך זמן

אחת הביקורות המרכזיות בדוח מופנית כלפי הגורמים בצבא שאישרו את המהלך התעשייתי. לפי המבקר, בכירי תוכנית התחמושת והאנרגטיקה של הצבא האמריקאי העניקו את החוזה תוך קבלת סיכון מודע: שימוש והתאמה של ציוד ייצור ייחודי שלא הוכח קודם לכן כעומד במפרטים האמריקאיים.

במקום להקים קו ייצור ייעודי מלא לדגם החדש יותר, M795, במסכיט ניסו להתאים קווי ייצור שנועדו במקור לייצור חלקים עבור פגז מדגם M107 — דגם ותיק משנת 1958. הרעיון היה לחסוך זמן ולהאיץ את הייצור, אך בדיעבד המהלך הזה, לפי הדוח, התברר כנקודת כשל מרכזית.

המבקר כתב כי אנשי התוכנית קיבלו את הסיכון שבתוכנית הקבלן לרכוש ולהסב ציוד שיועד לדגם ישן, כדי לייצר גרסה חדשה יותר של פגז 155 מ״מ במפרטים שונים. במילים אחרות, הרצון לקצר לוחות זמנים הוביל להימור הנדסי ותעשייתי שלא עמד במבחן התוצאה.

ביקורת גם על הליך ההתקשרות

הדוח אינו עוסק רק בכשלי הייצור עצמם, אלא גם בדרך שבה נוהל המכרז והפיקוח על הפרויקט. לפי הממצאים, היו בצבא גורמים שהעלו הסתייגויות גם בנוגע למפעל ותיק יותר בסקרנטון, פנסילבניה, שם נרשמו בעיות מתמשכות הנוגעות לתחזוקת ציוד, מהירות תגובה ועמידה בלוחות זמנים.

אותם גורמים, כך נכתב, הביעו גם דאגה מכך שפיקוד ההתקשרויות של הצבא לא פתח את החוזה עבור המתקן במסכיט לתחרות מול קבלנים נוספים. ההערה הזו חשובה, משום שהיא מרמזת שהבעיה לא הייתה רק תפעולית אלא אולי גם מבנית — החל משלב הבחירה בקבלן.

על רקע הכשלים במסכיט, נאלצו שלושה מתקנים קיימים — בסקרנטון, בווילקס-בארי שבפנסילבניה ובאינגרסול שבקנדה — לנסות לסגור את הפער ולשאת בחלק גדול יותר מהעומס.

התפוקה עלתה, אבל רחוקה מהיעד

למרות הכשלים, בצבא האמריקאי כן הצליחו להגדיל את קצב הייצור בשנים האחרונות. לפי הנתונים בדוח, התפוקה כמעט שולשה ועלתה מ-14 אלף פגזים בחודש ל-36 אלף. זהו שיפור משמעותי, אך הוא עדיין משאיר את ארה״ב הרחק מאחור לעומת היעד השאפתני שנקבע במסגרת תוכנית ההתעצמות התעשייתית הלאומית.

התוכנית שהציג משרד ההגנה לקונגרס ב-2022 נועדה לחדש ולהרחיב את ייצור תחמושת ההוביצרים. בהמשך, בתוכנית היישום של אסטרטגיית התיעוש הביטחוני הלאומית לשנת 2025, נקבע יעד של 100 אלף פגזי 155 מ״מ בחודש עד אוקטובר 2025. במקביל, הצבא מקדם גם שדרוג של מפעל התחמושת באיווה והקמת שני מתקנים חדשים בקנזס ובארקנסו, בתקווה להגיע ליכולת טעינה, הרכבה ואריזה של 140 אלף פגזים עד דצמבר 2027.

אלא שהדוח מבהיר כי בלי פתרון לבעיה הבסיסית של ייצור גופי המתכת, גם היכולת של מתקני המילוי וההרכבה לא תספיק. אם אין מספיק גופים לפגזים, שאר שרשרת הייצור אינה יכולה לעבוד בקצב המתוכנן.

בסיכום הדוח המליץ המבקר לצבא לבחון מחדש את החוזה של מתקן מסכיט, לבדוק כיצד הוצאו הכספים והאם ניתן להשיב חלק מהם למשרד ההגנה. עוד הומלץ לקבוע אם עצם הענקת החוזה למפעל נעשתה באופן תקין.