צוללות דיזל עוברות לליתיום־יון

התמונה הגדולה

שוק הצוללות הקונבנציונליות נכנס בשנים האחרונות לשלב חדש: לא רק ויכוח על גודל הצי או על בחירת יצרן, אלא גם על הלב האנרגטי של הפלטפורמה. סוללות ליתיום־יון, שכבר הפכו לסטנדרט בעולמות אזרחיים רבים, תופסות כעת מקום מרכזי גם בדיון התת־ימי הצבאי. הסיבה פשוטה: עבור מדינות שמבקשות לשמור על יכולת תת־ימית אמינה אך אינן רוצות, או אינן יכולות, להיכנס לעולם הצוללות הגרעיניות, מדובר בפתרון שמבטיח קפיצת מדרגה בלי לשנות לגמרי את תפיסת הכוח.

במיוחד בולט העניין מצד מה שמכונה ציים "ירוקי־מים" — כוחות ימיים שפועלים בעיקר בזירה האזורית, סמוך לחופים ובמרחבי ים מוגבלים יחסית. עבורם, צוללת קונבנציונלית משודרגת עשויה להיות נכס אסטרטגי מספק: היא זולה ופשוטה יותר מצוללת גרעינית, מתאימה למשימות הרתעה, מודיעין והגנת חופים, ובמקרים רבים גם משקפת טוב יותר את התקציב ואת המגבלות המדיניות של הלקוח.

הטענה המרכזית

הטענה שבמרכז המגמה הזו היא שסוללות ליתיום־יון משנות את משוואת הביצועים של הצוללת הקונבנציונלית. הרעיון אינו רק החלפת רכיב טכני, אלא שיפור ממשי ביכולת המבצעית: יותר אנרגיה בנפח נתון, טעינה יעילה יותר, ויכולת לשהות מתחת למים לאורך זמן מבלי להיחשף לעיתים תכופות לצורך טעינה או הפעלת מערכות משלימות. במונחים מבצעיים, זה עשוי לשפר חמקנות, זמינות וגמישות.

במובן הזה, ליתיום־יון נתפסת כאופציה מושכת במיוחד למדינות שנרתעות מצוללות גרעיניות — אם בגלל העלות, אם בגלל מורכבות ההפעלה והתחזוקה, ואם בשל רגישויות פוליטיות ובינלאומיות. עבורן, הפתרון הזה מציע נתיב ביניים: לא מהפכה גרעינית, אבל גם לא הישארות עם טכנולוגיית סוללות ותיקה שמגבילה יותר ויותר את הביצועים ביחס לצרכים המתפתחים.

הנתונים והעדויות

לפי הניתוח שפורסם, הביקוש נבנה בעיקר סביב שתי קבוצות של לקוחות: מדינות שמחליפות צי צוללות מזדקן, ומדינות שמבקשות להקים לראשונה זרוע תת־ימית. בשני המקרים, סוללות ליתיום־יון מוצגות כחלק מחבילת מודרניזציה רחבה יותר של צוללות דיזל־חשמל. המשיכה אליהן נובעת מכך שהן עשויות להעניק יתרונות ברורים לעומת מערכי סוללות ישנים, בעיקר בכל הקשור לצפיפות אנרגיה ולביצועי שהייה.

הניתוח מדגיש גם את הזיקה בין המגמה הזו לבין מגבלות השוק. לא כל מדינה יכולה לרכוש, לתחזק ולהפעיל צוללת גרעינית, ולמעשה רבות כלל אינן שוקלות זאת. לכן, במרחב שבין צוללת דיזל־חשמל קלאסית לבין צוללת גרעינית, נפתח חלון הזדמנויות תעשייתי וטכנולוגי. היצרנים מציעים מערכות מתקדמות יותר, והלקוחות מחפשים פלטפורמות שיספקו שיפור יכולת בלי קפיצה דרמטית מדי בתקציב, בתשתיות ובתלות המדינית.

העובדה שהעניין מגיע בעיקר מציים אזוריים מלמדת גם על סוג המשימות שלפניהן הטכנולוגיה מתוכננת: סיורים ממושכים יחסית, נוכחות שקטה, איסוף מודיעין והרתעה בזירות ימיות צפופות. אלו אינן בהכרח משימות שמחייבות צוללת גרעינית, אבל הן כן דורשות רמת ביצועים גבוהה יותר מזו שסיפקו דורות קודמים של צוללות קונבנציונליות.

ניואנסים ומגבלות

לצד ההתלהבות, המעבר לליתיום־יון אינו חף מסיכונים. סוגיית הבטיחות מלווה את הטכנולוגיה הזו בכל ענף שבו היא פועלת, ובפלטפורמה סגורה ורגישה כמו צוללת המשמעות חמורה במיוחד. נדרשות מעטפות קירור, ניהול אנרגיה, הגנות מפני התחממות ואינטגרציה קפדנית עם מערכות הספינה. גם אם התעשייה מתקדמת בתחום, אין מדובר בפתרון "מדף" פשוט.

יש גם שאלה כלכלית ומבצעית רחבה יותר: האם היתרונות מצדיקים את העלות ואת המורכבות לאורך כל מחזור החיים של הצוללת. ייתכן שהתשובה תשתנה ממדינה למדינה, בהתאם לאופי המשימות, עומק התקציב, רמת התעשייה המקומית ויכולת התחזוקה. לפי הקריאה האפשרית של המגמה, לא כל צי שזקוק להחלפת פלטפורמות ישנות יעבור מיד לליתיום־יון, וחלק מהלקוחות עשויים להעדיף פתרונות ביניים או שילובים אחרים.

בנוסף, עצם הביקוש אינו מבטיח אימוץ רחב ומהיר. בשוק הביטחוני, במיוחד בפלטפורמות ימיות יקרות, תהליכי רכש נמשכים שנים, מושפעים ממדיניות חוץ, מהעברות ידע ומהסכמי תחזוקה ארוכי טווח. לכן, גם כאשר הכיוון הטכנולוגי ברור, קצב המימוש עשוי להיות איטי וזהיר.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שסוללות ליתיום־יון אינן רק שדרוג הנדסי, אלא כלי שמרחיב את מרחב הבחירה האסטרטגי של מדינות בינוניות. המשמעות האפשרית היא שהפער בין צוללות קונבנציונליות לצוללות גרעיניות מצטמצם בחלק מהמשימות, גם אם אינו נעלם. אחת הקריאות האפשריות היא שהתחרות בשוק הצוללות בשנים הקרובות תוכרע לא רק לפי גוף הספינה או החימוש, אלא לפי מי שיציע את חבילת האנרגיה האמינה והבטוחה ביותר.