איראן מאיימת על ישראל, טראמפ תקוע בין לחץ להסדרה

מה קרה

לאחר שני לילות רצופים של הסלמה, הלילה שבין חמישי לשישי עבר בשקט יחסי, וגם בשעות הבוקר לא דווח על חידוש העימות הישיר בין ארה"ב לאיראן. גורם אמריקני אמר כי בשלב זה וושינגטון בוחרת לאפשר לדיפלומטיה להוביל, ובמקביל דווח כי קטאר ומתווכות אזוריות נוספות מגבירות את המגעים מול שני הצדדים בניסיון לבלום סבב נוסף.

אלא שבזמן שהמגעים הללו מתנהלים, בטהרן נשמעה שוב רטוריקה מאיימת. מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי באיראן, מוחמד באקר זו אל-קדר, אמר לפי התקשורת האיראנית כי תקיפה נגד תשתיות תיענה בפעולת תגמול, והוסיף כי גם ישראל, שאותה כינה "המשטר הציוני", לא תהיה חסינה מפני תגובה. האיום הזה מחבר בין הזירה האמריקנית לזירה הישראלית, וממחיש עד כמה כל עימות מול איראן עלול להתרחב במהירות מעבר לנקודת החיכוך המקורית.

במרכז המשבר עומדת המחלוקת על חופש השיט במצר הורמוז. איראן מתעקשת להכתיב את תנועת הספינות באזור, ובעיקר דורשת שכלי שיט ינועו בנתיב הקרוב יותר למים שבשליטתה. לפי הדיווחים, סבב ההסלמה האחרון פרץ לאחר תקיפות איראניות נגד מכליות וספינות סוחר בנתיב הדרומי של המצר, הסמוך יותר לעומאן, בניגוד לדרישת טהרן.

למה זה חשוב

מצר הורמוז הוא אחד מנתיבי האנרגיה הרגישים בעולם. כל שיבוש בתנועה בו אינו נשאר אירוע מקומי: הוא מקרין על שוקי הנפט, על עלויות הובלה וביטוח, ועל יציבותן של מדינות המפרץ. לכן, גם הפוגה זמנית בלחימה אינה מלמדת בהכרח על רגיעה של ממש, אלא בעיקר על מעבר זמני מזירת האש לזירת הלחץ המדיני.

מבחינת ממשל טראמפ, הקושי עמוק יותר. מצד אחד, הבית הלבן מבקש להרתיע את איראן באמצעות סנקציות ואיומים צבאיים. מצד שני, בכירים ומפרשנים בארה"ב מזהים בעיה בסיסית: צעדי הכוח לא פתרו את שורש המחלוקת, ובוודאי לא יצרו מנגנון מוסכם שיסדיר את חופש השיט ואת כללי המשחק באזור. פרשנים בארה"ב תיארו מצב שבו הממשל למעשה חוזר שוב לאותם כלים — לחץ כלכלי והפצצות — אף שהם כבר הובילו להסלמה הנוכחית.

גם בתוך המערכת האמריקנית נשמעת ביקורת. הדיפלומט הוותיק ריצ'רד האס הזהיר כי ארה"ב נמצאת ב"מבוי סתום אסטרטגי". לדבריו, ככל שהאמריקנים תוקפים יותר, כך האיראנים מרחיבים את הפגיעה בתשתיות נפט ואנרגיה במפרץ, בעוד וושינגטון עדיין לא מצאה דרך אפקטיבית להגן על כלל האתרים הרגישים הללו.

ההשלכות האפשריות

המשמעות האפשרית הראשונה היא שחזרה למו"מ, גם אם לא רשמי, תהיה תלויה ביכולת של המתווכות ובראשן קטאר לייצר נוסחה שתאפשר לשני הצדדים לרדת מהעץ בלי להצטייר כמי שנכנעו. אלא שהמזכר שכבר נחתם בין הצדדים, ושאותו טראמפ עצמו תיאר השבוע ככזה שכבר אינו תקף בעיניו, לא הצליח לסגור את הפערים העיקריים — ובעיקר את הסוגיה הרגישה של ניהול מצר הורמוז.

ייתכן גם שהאיומים כלפי ישראל נועדו להרחיב את משוואת ההרתעה האיראנית: לא רק מסר לוושינגטון, אלא גם איתות שכל תקיפה בתשתיות איראניות עלולה להיענות במרחב רחב יותר. מבחינת ישראל, גם אם אינה צד ישיר לכל צעד אמריקני, היא עלולה להישאר יעד מוצהר בתרחיש של הסלמה.

אחת הקריאות האפשריות היא שטראמפ ניצב כעת בין שתי חלופות בעייתיות: להחריף את הלחץ ולסכן עימות אזורי עמוק יותר, או לנסות לחזור להסדרה שנראית כרגע רופפת, מעורפלת וחסרת מנגנון אכיפה ברור. זהו בדיוק הפער שבולט בסעיף הנוגע להמשך ניהול מצר הורמוז — ניסוח פתוח שהשאיר לאיראן מרחב לפרשנות, וכעת חוזר כנקודת חיכוך מרכזית.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהשקט היחסי בשעות האחרונות אינו בהכרח סימן ליציבות, אלא אולי רק להפסקה בין סבבים. המשמעות האפשרית היא שהמשבר כבר אינו נסוב רק סביב תקיפה או תגובה, אלא סביב היעדר מסלול מוסכם לסיום. ייתכן שדווקא הפער הזה, יותר מכל איום נקודתי, הוא שמקשה כעת על וושינגטון, טהרן וגם על השחקנים האזוריים לייצב את המצב.