איראן פתחה במסע הלוויה ההמוני של חמינאי

איראן פתחה היום בטקסי הלוויה ההמוניים לעלי חמינאי, המנהיג העליון שהוביל את הרפובליקה האיסלאמית במשך 37 שנה, במסע פרידה חריג בהיקפו שנועד לשרת בו-זמנית שני יעדים: אבל ציבורי על דמות שהמשטר מציג כסמל דתי ולאומי, והפגנת כוח שנועדה להמחיש יציבות, משילות והמשכיות אחרי המלחמה והזעזוע בצמרת השלטון.

מה ידוע כרגע

הטקסים נפתחו במסגד האימאם חומייני בטהרן, שם הוצב ארונו של חמינאי ולצדו ארונות של קרובי משפחתו שנהרגו עמו. למתחם הגיעו בכירי המשטר, ובהם הנשיא מסעוד פזשכיאן, יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף, ראש הרשות השופטת גולאם-חוסיין מוחסני-אז'אי וגנרלים איראנים. לפי התיעוד שפורסם מאירועי הפתיחה, כמה מהבכירים נראו בוכים ליד הארון, ובכך חיזקו את המסר שהמשטר מבקש להקרין לציבור.

לצד האבל, בטהרן מדגישים כי מדובר באירוע לאומי ובין-לאומי גם יחד. הארון צפוי לעבור בהמשך לקום, לעיראק - לערים הקדושות נג'ף וכרבלא - ולבסוף למשהד, שם צפויה הקבורה. עצם ההחלטה לשלב גם תחנות בעיראק משקפת את האופן שבו איראן מבקשת להציג את חמינאי לא רק כמנהיג איראני, אלא כדמות בעלת מעמד רוחני רחב בעולם השיעי.

המשטר נערך למספר עצום של משתתפים. באיראן דיברו על אפשרות שמיליונים רבים ייטלו חלק בטקסים, ובבירה בלבד הוזכרו הערכות של 15 עד 20 מיליון משתתפים. המספרים הללו לא אומתו באופן עצמאי, אך היקף ההיערכות מלמד שהרשויות מצפות לעומסים חריגים: סגירת נמלי תעופה, חסימות כבישים, הקמת מאות מתחמי חניה, גיוס אלפי אנשי חילוץ ופריסה של אלפי אמצעי קירור בשטח.

ציר האירועים

חמינאי עלה לשלטון ב-1989, לאחר מותו של רוחאללה חומייני, והיה למנהיג השני בלבד של הרפובליקה האיסלאמית. בתקופתו התרחבה השפעתה האזורית של איראן, התחזקו משמרות המהפכה, והעמיקה מדיניות ייצוא המהפכה האיסלאמית למזרח התיכון באמצעות בריתות, שלוחים ומיליציות.

ב-28 בפברואר נהרג חמינאי במכת הפתיחה של המלחמה. מאז, כך נטען, החליף אותו בנו מוג'תבא, ובמקביל גבר כוחם של משמרות המהפכה ושל הזרמים הניציים יותר בצמרת. טקסי הלוויה לא החלו מיד: תחילה בשל המלחמה עצמה, שנמשכה יותר מחודש, ולאחר מכן גם אחרי הפסקת האש באפריל. לבסוף נקבעו האירועים לחודש מוחרם, חודש אבל מרכזי בלוח השיעי, במהלך שנתפס כצעד בעל משמעות סמלית עמוקה.

היום הונח הארון במסגד חומייני בטהרן. מחר המסגד אמור להיפתח לציבור הרחב, וביום שני צפויה תהלוכה המונית מכיוון המסגד אל כיכר אזאדי. ביום שלישי הארון אמור לעבור לקום, ביום רביעי לעיראק, וביום שלמחרת למשהד לצורך הקבורה. לאורך כל המסלול מגויסים מנגנוני מדינה, כוחות ביטחון, ארגוני עובדים ויחידות סיוע אזרחיות.

בכירי המשטר הדגישו בימים האחרונים את חשיבות המעמד. קאליבאף אמר כי על האיראנים "להשמיע את זעקת דמה של האומה בפני העולם", והציג את ההשתתפות כהצהרה פוליטית ולא רק דתית. מפקד במשמרות המהפכה, עלי אכבר פורג'משידיאן, שמונה לפקח על האירועים, אמר כי ההלוויה אמורה להקרין את "עוצמתה של הרפובליקה האסלאמית בפני הקהילה הבינלאומית".

מה עדיין לא ברור

למרות ההכרזות על היקף חסר תקדים, לא ברור בשלב זה כמה משתתפים אכן יגיעו בפועל לכל אחת מהתחנות במסע, ועד כמה ההיענות תשקף תמיכה אותנטית במשטר לעומת גיוס מאורגן מלמעלה. ברקע נמצאים גם המשבר הכלכלי החריף, מחאות הענק שדוכאו בתחילת השנה והדיווחים על תושבים שבוחרים לעזוב את טהרן בימים הקרובים כדי להימנע מהעומסים ומהכאוס התחבורתי.

גם ממד הבטיחות נמצא במוקד. באיראן זוכרים היטב את אירועי הדוחק הקטלניים בהלוויית קאסם סולימאני ב-2020, ולכן הוקם מערך חירום נרחב במיוחד: 2,500 אמבולנסים, 21 מסוקים, 100 רחפנים, יותר מ-24 בתי חולים, מאות אלפי ליטרים של נוזלי עירוי ואלפי אנשי הצלה. עם זאת, רק בימים הקרובים יתברר אם ההיערכות הזו תספיק נוכח מזג האוויר הכבד, גודל הקהל והמעבר בין כמה מוקדים דתיים ופוליטיים רגישים.

מבחינה מדינית, אחת השאלות המרכזיות היא כיצד ינצל המשטר את מסע ההלוויה ביום שאחרי הקבורה: האם כאירוע זיכרון בלבד, או כבסיס לחיזוק נוסף של הקו הנוקשה מבית ושל המסר המהפכני מחוץ לגבולות איראן. כבר כעת ניכר שהנהגת טהרן מנסה לעצב את הרגע הזה לא רק כסיום חייו של מנהיג, אלא כהצהרה על המשך דרכה של הרפובליקה האיסלאמית.