גן הפסלים המפתיע של קאובוי מקנזס

מי הוא

ג'רי האבל, שעל שמו נקרא המתחם Hubbell Rubbell, לא הגיע לעולם האמנות דרך מוסדות, גלריות או הכשרה רשמית. לפי תיאור המקום, הוא היה חוואי מקומי שלמד לרתך כדי לתקן ציוד חקלאי וכלי עבודה בחווה. אלא שהמיומנות המעשית הזאת קיבלה עם השנים חיים משלה: מעבודת תחזוקה יומיומית היא התרחבה ליצירה רצופה של פסלי חוץ, עד שנולדה מנגרש דשא קטן לצד הכביש מעין ממלכה עממית עשויה ברזל חלוד, צבע ודמיון.

המבקרים שפוקדים את האתר נתקלים בשורה ארוכה של דמויות וחיות: קאובוי, דינוזאור סגול, איש פח, חרק ענק, חזיר עם משקפיים, כרכרה, טיפי ואפילו דמויות שנלקחו מהתרבות הפופולרית. החיבור ביניהן אינו מבקש סדר פנימי או קו אוצרותי מהודק. להפך: הכוח של המקום טמון דווקא בחופש שלו, בתחושה שכל פסל נולד מתוך רעיון רגעי, חומר זמין ונכונות פשוטה להמשיך ליצור.

איך חצר גרוטאות הפכה ליעד מסקרן

המתחם שוכן לאורך כביש 99 במדינת קנזס, ליד העיירה הווארד. מדובר בחלקת דשא קטנה למראה, אבל בפועל היא עמוסה בדמויות מרותכות שנבנו מציוד חקלאי ישן, שאריות מתכת וחפצים שנמצאו בהישג יד. מי שמגיע למקום לא פוגש פסל מונומנטלי אחד, אלא רצף של עבודות שמרכיבות יחד נוף שלם — מעין גן פסלים ספונטני שנוצר במשך עשרות שנים.

לפי תיאור המקום, האבל המשיך ליצור לאורך תקופה ארוכה, ורק בעיות בריאות אילצו אותו לבסוף להפסיק. גם לאחר מכן, חלק מהעבודות רועננו ונצבעו מחדש עם השנים, כך שהמקום לא קפא בזמן לחלוטין. כמה מן היצירות נראו חדשות יחסית אפילו בשנים האחרונות, עדות לכך שהאתר ממשיך להשתנות ולהישמר במידה מסוימת גם אחרי תקופת היצירה האינטנסיבית של מייסדו.

זהו גם חלק מהקסם של אמנות עממית מהסוג הזה: היא אינה מנותקת מהחיים עצמם. אין כאן הפרדה ברורה בין סדנה, חצר, מחסן וחלל תצוגה. החומרים מגיעים מעולם העבודה הידנית, והאמנות צומחת ישירות מתוך היומיום הכפרי. לכן Hubbell Rubbell נתפס לא רק כאטרקציה מקומית, אלא גם כחלק ממסורת אמריקאית רחבה יותר של "עולמות יצירה" שבונה אדם יחיד, לעיתים במשך חיים שלמים, באמצעים צנועים אך בדמיון עשיר מאוד.

למה המקום הזה מושך מבקרים

הייחוד של Hubbell Rubbell אינו רק בפסלים עצמם, אלא באופן שבו מגלים אותו. זהו לא אתר תיירות גדול עם שערים, מרכז מבקרים ושילוט בולט, אלא תחנת דרך שכמעט נקרית בדרכו של מי שנוסע באזור. בשל כך, החוויה מתוארת כגילוי מקרי כמעט — מקום שנתקלים בו בלי תכנון מוקדם, עוצרים לכמה דקות, וממשיכים לזכור זמן רב אחר כך.

העובדה שדינוזאור סגול, קאובוי, כרכרה, טיפי ודמויות נוספות חולקים אותו מגרש קטן בלי צורך בהסבר אחד מסודר, מעניקה למקום אופי נדיר. הוא לא מנסה לספר סיפור ליניארי ולא להציג תזה. הוא פשוט מבטא דחף יצירתי ישיר. עבור מטיילים שמחפשים חוויות שוליים ולא רק אטרקציות מרכזיות, זה בדיוק סוג המקומות שהופכים נסיעה ארוכה לזכירה יותר.

מבחינה מעשית, מדובר בגן פסלים פתוח 24 שעות ביממה, אך ללא תאורה, ולכן הביקור בו נוח יותר בשעות היום. בסמוך נמצא גם מקום אוכל מקומי בסגנון דרייב-אין, אך מלבדו אין באזור ריכוז גדול של שירותים לתיירים. במילים אחרות, זהו אתר שמזמין עצירה קצרה, מבט קרוב, צילום או שניים, והמשך נסיעה — אבל עם תחושה שפגשת משהו אישי מאוד, כזה שלא היה יכול להיווצר בשום מקום אחר ובידי אף אחד אחר.