משבר האקלים מאיים על טראסות האורז בפיליפינים

מה קרה

בכפר בטאד שבהרי איפוגאו בצפון הפיליפינים, תושבים ממשיכים לנסות לשקם את טראסות האורז העתיקות לאחר שמפולת אדמה שהתחוללה בנובמבר האחרון, בעקבות טייפון-על, פגעה בחלק מהשדות, הרסה תעלת השקיה בת מאות שנים וגרמה למותם של שני בני אדם. לפי הרשויות המקומיות, כ-2.2 הקטאר של שדות ניזוקו, ו-150 חקלאים הושפעו מהפגיעה.

הטראסות של בטאד נחשבות לאחד הסמלים הידועים ביותר של מורשת איפוגאו, והן מוכרות כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. אלא שבין מראות הקציר והטקסים המסורתיים ניכרים כיום גם סימני ההרס: מדרונות שקרסו, סלעים שהתדרדרו אל תוך הטרסות וקטעים פגועים במערכת ההשקיה שעליה נשען האזור כולו.

מארלון מרטין, העומד בראש תנועת Save the Ifugao Terraces Movement, אמר כי שינויי האקלים מחמירים את המצב בשטח. לדבריו, כדי שהטרסות יישארו יציבות, הקרקע חייבת לשמור על רמת לחות מסוימת לאורך השנה. אלא שתקופות יובש יוצרות סדקים עמוקים, וכאשר מגיעים גשמים חזקים בבת אחת, המים חודרים במהירות לסדקים, מגבירים את הסחף ועלולים להביא לקריסת קרקע.

למה זה חשוב

הסיפור של בטאד אינו רק סיפור מקומי על כפר חקלאי שנפגע ממזג אוויר קיצוני. מדובר במבחן רחב יותר ליכולתם של אתרי מורשת עולמית לשרוד בעידן של התחממות גלובלית, ובמיוחד במדינות בעלות משאבים מוגבלים. מחקר שפורסם ב-2025 בכתב העת Nature מצא כי 80 אחוזים מאתרי המורשת של אונסק"ו בעולם חשופים ללחצי אקלים, וכי אתרים במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית נהנים לעיתים מתמיכה חלשה יותר בשימור.

בבטאד המשמעות כפולה: הפגיעה אינה רק בנוף או באתר תיירות, אלא בבסיס החיים של הקהילה. עבור בני איפוגאו, טראסות האורז הן מקור פרנסה, מערכת חקלאית מתוחכמת שנבנתה במשך דורות, וגם חלק מהזהות התרבותית והרוחנית שלהם. ראש הכפר רומיאו הפוג תיאר את פסטיבל הקציר השנתי כדרך לכבד את האבות הקדמונים ולחדש את המחויבות לשמור על הטרסות עבור הדורות הבאים.

גם לאחר האסון, תושבי הכפר התגייסו כמה פעמים לעבודת שיקום קהילתית מסורתית, המכונה bachang, כדי לתקן את תעלת ההשקיה שנהרסה. משרדי הרווחה והעבודה העניקו סיוע חירום במזון ובכסף לחקלאים שנפגעו, אך לדברי גורמים מקומיים, סיוע ממשלתי רחב יותר אינו צפוי לפני שנת התקציב הבאה.

ההשלכות האפשריות

לפי סטיב בקאי, העומד בראש משרד החקלאות והסביבה של מחוז איפוגאו, עבודות השיקום בבטאד דורשות תקציב של כ-500 אלף דולר. אם הסכום הזה לא יועמד בזמן, ייתכן שחלק מהנזק המצטבר יעמיק, בעיקר אם עונת מזג האוויר הקרובה תכלול שוב תנאים קיצוניים.

אחת הקריאות האפשריות היא שהקהילה ניצבת כעת בנקודה שבה הידע ההנדסי הילידי, שהחזיק את הטרסות במשך מאות שנים, עדיין חיוני אך כבר אינו מספיק לבדו מול תדירות ועוצמה גוברות של אירועי קיצון. מרטין טען כי תושבי איפוגאו ידעו לאורך ההיסטוריה להסתגל לשינויי אקלים, אך הפעם נדרשת גם התערבות לאומית של ממש, הן בשיקום התשתיות והן בהגנה ארוכת טווח על המדרונות, היערות ומערכות המים.

המשמעות האפשרית רחבה יותר מבטאד עצמה: אם אתרי מורשת דומים לא יקבלו הגנה מותאמת לאקלים, הם עלולים להפוך מפלא הנדסי ותרבותי לעדות לפגיעות של קהילות מסורתיות מול משבר אקלים עולמי. במקרה של בטאד, כל קריסה של טרסה היא גם אובדן חקלאי, גם נזק כלכלי וגם פגיעה ברצף תרבותי שנשמר דורות רבים.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהמאבק על טראסות האורז של בטאד כבר אינו רק מאבק שימורי, אלא גם מאבק אקלימי וחברתי. המשמעות האפשרית היא שאתרי מורשת עולמית יידרשו מעתה לא רק לתחזוקה ושימור, אלא גם להשקעות הסתגלות יקרות ומתמשכות. ייתכן שדווקא המקומות שנחשבו עמידים בזכות מסורת ארוכה הם כעת בין הפגיעים ביותר, משום שהקצב החדש של מזג האוויר הקיצוני שוחק את מרווחי ההתאוששות שלהם.