המדע שמדאיג את חברות הנפט צובר תוקף

מה קורה?

דו"ח שפרסמו האקדמיות הלאומיות למדעים בארצות הברית מציג תמונה ברורה: התחום המדעי שמנסה לקבוע מה היה חלקו של שינוי האקלים באירועי מזג אוויר קיצוניים כבר אינו נישה מחקרית מצומצמת, אלא תחום מבוסס יותר, עם יכולת טובה בהרבה מזו שהייתה לו לפני עשור. במילים פשוטות, המדענים מסוגלים כיום לבחון בביטחון רב יותר אם גל חום, בצורת או גשם קיצוני נעשו סבירים יותר בגלל גזי החממה שהצטברו באטמוספרה.

העיקרון הפיזיקלי עצמו אינו חדש: פליטות גזי חממה לוכדות יותר מהאנרגיה של השמש במערכת האקלים, מעלות את הטמפרטורה הממוצעת ומגדילות את הסבירות לשיבושים קיצוניים. אלא שאירועי קיצון התרחשו גם בעבר, עוד לפני ההתחממות הנוכחית. לכן השאלה המרכזית אינה תמיד אם שינוי האקלים "יצר" אירוע מסוים, אלא אם הוא הגדיל את הסיכוי שיתרחש, החריף את עוצמתו, או שינה את מאפייניו.

למה זה קורה?

ככל שמצטברים יותר נתונים אקלימיים, משתפרים המודלים הממוחשבים ומתרחבת ההבנה של מערכות מזג האוויר, כך אפשר להשוות טוב יותר בין העולם כפי שהוא כיום לבין תרחיש חלופי שבו לא הייתה התחממות שנגרמה מפעילות אנושית. ההשוואה הזו עומדת בלב מדע הייחוס: חוקרים בודקים עד כמה השתנתה ההסתברות לאירוע קיצון מסוים בעקבות העלייה בריכוזי גזי החממה.

לדו"ח יש גם מסר מעשי מאוד. היכולת לייחס חלק מהנזק לשינויי אקלים אינה רק ויכוח אקדמי. היא נוגעת לתכנון תשתיות, לתקני בנייה, לביטוח, להיערכות לאסונות ולניהול סיכונים של רשויות מקומיות וממשלות. אם אפשר להראות שאירועי גשם חריגים או גלי חום קיצוניים נעשים שכיחים יותר, רשויות נדרשות לעדכן את אופן התכנון וההגנה על האוכלוסייה.

מה ההיסטוריה?

עד לפני כעשור, תחום ייחוס האקלים נחשב מוגבל יותר ביכולתו לספק תשובות חד-משמעיות, בעיקר לגבי אירועים בודדים. המדענים ידעו כבר אז לזהות מגמות רחבות, אך התקשו יותר לענות בביטחון על שאלות נקודתיות כמו מה היה חלקה של ההתחממות בגל חום מסוים או בשיטפון מסוים. לפי הדו"ח החדש, המצב השתנה: הכלים המדעיים התפתחו, וכיום ניתן להשיב על חלק מהשאלות הללו ברמת ודאות גבוהה יותר.

עם זאת, מחברי הדו"ח מדגישים שגם היום יש גבולות ברורים ליכולת הזו. לא כל אירוע ניתן לנתח באותה רמת דיוק, ולא בכל אזור בעולם קיימים די נתונים או מודלים מתאימים. במקרים מסוימים קל יותר לייחס שינוי בהסתברות של גלי חום, ופחות פשוט לעשות זאת לגבי תופעות מורכבות יותר. לכן המסקנה אינה שהמדע "יודע הכול", אלא שהוא הפך בוגר יותר ויכול לספק בסיס מוצק יותר לקבלת החלטות.

מה המשמעות?

כאן נכנסת גם הזירה המשפטית והפוליטית. אם מדע הייחוס מצליח לקשור באופן משכנע יותר בין פליטות לבין נזקים מוחשיים, הוא עשוי לחזק ניסיונות להטיל אחריות על חברות דלקי מאובנים בגין חלקן בהחרפת משבר האקלים. מבחינת חברות נפט וגז, זו התפתחות רגישה במיוחד, משום שהיא עלולה לתמוך בתביעות פיצויים או בדרישות רגולטוריות מחמירות יותר.

לצד זאת מתואר גם גל נגד פוליטי: רפובליקנים בקונגרס ובממשלות מדינתיות בארה"ב מאיימים, לפי הכתבה, על מימון האקדמיות הלאומיות למדעים. האיום הזה ממחיש עד כמה הוויכוח סביב האקלים כבר אינו רק מדעי, אלא גם מאבק על אחריות, על כסף ועל כוח פוליטי.

בשורה התחתונה, הדו"ח ממקם את מדע ייחוס האקלים במרכז הדיון הציבורי: לא רק ככלי להבנת מזג האוויר הקיצוני של ההווה, אלא גם כאמצעי שעשוי להשפיע על בתי משפט, על מדיניות ממשלתית ועל הדרך שבה מדינות וערים נערכות לעולם חם וקיצוני יותר.