קנדה מצטרפת ל-GCAP כדי לגוון בריתות ביטחוניות

התמונה הגדולה

קנדה הודיעה על הצטרפותה כמשקיפה לתוכנית GCAP, המיזם המשותף של בריטניה, יפן ואיטליה לפיתוח מטוס קרב דור שישי. ההחלטה התקבלה בשעה שאוטווה בוחנת מחדש את המשך רכש מטוסי ה-F-35 מארצות הברית, אך לפי דברי שר ההגנה דיוויד מקגווינטי מדובר בשני מסלולים נפרדים. המשמעות המעשית היא שקנדה לא בוחרת כעת מטוס חלופי, אלא מבקשת להרחיב את מרחב הפעולה המדיני, התעשייתי והטכנולוגי שלה.

בבסיס המהלך עומדת תפיסה רחבה יותר של ממשלת מארק קרני: להפחית את התלות הכמעט אוטומטית בארצות הברית בתחומי הביטחון, בלי לנתק את הקשר ההדוק עמה. זהו ניסיון לאזן בין מציאות גיאוגרפית וביטחונית, שממשיכה לחבר את קנדה לארה״ב, לבין רצון לבנות רשת שותפויות עצמאית יותר מול מדינות אחרות.

למה זה לא באמת תחליף ל-F-35

לחיל האוויר הקנדי יש צורך דחוף יחסית בהחלפת מטוסי ה-CF-18 הוותיקים, שמועד פרישתם כבר נדחה לאורך שנים. עוד מ-2010 תכננה אוטווה להחליפם ב-65 מטוסי F-35, אך העלויות העולות של התוכנית טרפו את הקלפים, ובהמשך נפתחו בדיקות של חלופות נוספות, בהן ה-Super Hornet של בואינג וה-Gripen של סאאב. לאחר תהליך ארוך ומסובך, ממשלתו של ג'סטין טרודו החליטה לבסוף לרכוש 88 מטוסי F-35.

אלא ש-GCAP אינו מספק מענה ללוח הזמנים הזה. התוכנית עצמה מיועדת להיכנס לשירות רק סביב 2035, ואם קנדה הייתה מצטרפת אליה בעתיד כחברה מלאה, מטוסים עבורה היו מגיעים רק בשלב מאוחר עוד יותר. לכן, מבחינת צרכי ההצטיידות המיידיים של קנדה, GCAP אינו יכול להחליף את ה-CF-18 בזמן. מקגווינטי אמר במסיבת עיתונאים כי כל מעורבות קנדית בתוכנית היא "סוגיה נפרדת" מהבדיקה המתמשכת של רכש ה-F-35.

הנתונים והעדויות

הנתון המרכזי הוא שקנדה כבר מחויבת חוזית ל-16 מטוסי F-35 ראשונים. השאלה שנבחנת כיום היא אם להמשיך לצי אחיד המבוסס כולו על F-35, או לעבור למודל מעורב, שבו ישולבו ככל הנראה גם מטוסי Gripen מתוצרת סאאב. לפי הדיווחים, בחיל האוויר הקנדי יש העדפה מקצועית ממושכת ל-F-35, אך הסוגיה הפכה גם לכלי מיקוח פוליטי בזירה הרחבה יותר של היחסים עם וושינגטון.

ברקע נמצאת ההידרדרות ביחסי קנדה-ארה״ב מאז חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן. המכסים החדשים שהטיל והמחלוקות הפוליטיות החריפות ערערו, מבחינת אוטווה, את תחושת הוודאות ביחסים עם בעלת הברית הקרובה ביותר שלה. קרני, שהחליף את טרודו והוביל קו תקיף יותר מול וושינגטון, הציג מדיניות שמבקשת להרחיק את קנדה מהסתמכות יתר על ציוד ביטחוני אמריקאי.

מנגד, קנדה לא עצרה את כל הרכש מארה״ב. בשנים האחרונות היא המשיכה לקדם עסקאות למטוסי סיור ימי P-8A, כטב"מי MQ-9B ומערכות HIMARS. העובדה הזאת מדגישה שהשינוי אינו ניתוק חד, אלא ניסיון להוסיף אפשרויות ולחזק מנופי השפעה.

ניואנסים ומגבלות

לצד ההצהרות על גיוון שותפויות, קנדה עדיין קשורה לארה״ב בקשר ביטחוני עמוק מאוד. שתי המדינות חולקות אחריות במסגרת NORAD, התעשיות הביטחוניות שלהן משולבות זו בזו, והצבא הקנדי כבר מפעיל שורה של פלטפורמות אמריקאיות. לכן, גם אם אוטווה רוצה להפחית תלות, המעבר הזה צפוי להיות ממושך, יקר ותלוי מאוד בממשלים העתידיים בשתי המדינות.

גם מעמד המשקיפה ב-GCAP מוגבל מטבעו. הוא מעניק גישה לשיח, ללמידה ולהיכרות עם טכנולוגיות ושיתופי פעולה תעשייתיים, אך אינו מבטיח חברות מלאה, הזמנות ייצור או קבלת מטוסים בעתיד. לפי הקריאה האפשרית, מדובר יותר בהשגת מקום סביב השולחן מאשר בהחלטת רכש.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהסיפור הקנדי אינו מתחיל במטוס עצמו, אלא במבנה הבריתות שסביבו. המשמעות האפשרית היא שקנדה מנסה לייצר לעצמה גמישות אסטרטגית גדולה יותר, בלי לוותר בפועל על הקשר הביטחוני ההדוק עם ארה״ב. ייתכן ש-GCAP משמש בשלב הזה בעיקר איתות מדיני ותעשייתי, יותר מאשר צעד מבצעי מיידי.