חוקר ערבי בניו יורק קרא לשלום מלא עם ישראל

באירוע השקה שנערך בלילה שבין שלישי לרביעי בניו יורק, הציג החוקר הלבנוני-עיראקי חוסיין עבדול-חוסיין את ספרו החדש, שבו הוא מציב טענה חריגה בנוף הערבי: שלום מלא עם ישראל אינו רק אפשרות מדינית, אלא אינטרס ערבי מובהק. עבדול-חוסיין, עמית מחקר בקרן להגנה על דמוקרטיות, שילב בין סיפורו האישי לבין ביקורת רחבה על מה שכינה תרבות הסירוב בעולם הערבי, וטען כי הדבקות בעוינות לישראל פוגעת בראש ובראשונה בעתיד של מדינות האזור עצמן.

מהעוינות בבית ללימוד עברית

עבדול-חוסיין סיפר כי גדל במשפחה שיעית דתית יחסית, בעלת שורשים לבנוניים ועיראקיים, וכי בילדותו ספג, כלשונו, את אותה תפיסה שרווחה סביבו שלפיה ישראל צריכה להיעלם. בראיון אמר כי במשך שנים קיבל את הדברים כמובנים מאליהם, עד שהמפגש עם המציאות בשטח החל לערער את התמונה שהכיר.

לדבריו, נקודת המפנה הגיעה בשנת 2000, אחרי נסיגת צה"ל מדרום לבנון. ככתב בביירות הוא הגיע לאזור הגבול, ושם, כך תיאר, ראה לראשונה מקרוב אזרחים ישראלים ומשפחות ישראליות. המפגש הזה עורר אצלו סקרנות, והוא החל לבחון מחדש את הדימוי שגובש עבורו על ישראל ועל יהודים.

בהמשך סיפר כי מאחר שלא הכיר כמעט מקורות מידע ישירים על החברה הישראלית, החל ללמוד עברית כדי להאזין לשידורים מישראל ולהבין כיצד ישראלים מדברים בינם לבין עצמם. לדבריו, דווקא ההאזנה הישירה הזו היא שחיזקה אצלו את התחושה שהפער בין התעמולה שגדל עליה לבין המציאות גדול מאוד.

הטענה המרכזית: זה אינטרס ערבי

במרכז הספר, לפי עבדול-חוסיין, עומדת טענה פוליטית ולא רק ביוגרפית. הוא הדגיש כי גם מי שסבור שישראל גרמה לערבים עוולות, עדיין צריך לשאול מה ישרת טוב יותר את עתיד הדורות הבאים. לדבריו, המשך העימות אינו מייצר פתרון, בעוד ששלום יכול לפתוח אפשרויות ליציבות, שגשוג וריבונות.

הוא הוסיף כי התמיכה ברעיונות כאלה בעולם הערבי רחבה יותר מכפי שנדמה כלפי חוץ, אך במקרים רבים נשארת מתחת לפני השטח. לטענתו, רבים פונים אליו באופן פרטי, מביעים תמיכה ואף הזדהות, אך חוששים לעשות זאת בפומבי בשל המחיר החברתי, הפוליטי ולעתים גם המשפטי.

לבנון בין איראן לריבונות

את השיחה הנחתה מורגן אורטגוס, לשעבר בכירה בממשל טראמפ, שכתבה גם את ההקדמה לספר. אורטגוס אמרה כי עבדול-חוסיין כתב את הדברים תוך סיכון אישי שלו ושל משפחתו, והזכירה את המציאות המשפטית והפוליטית בלבנון, שבה קשר עם ישראלים עלול להיחשב עבירה. לדבריה, בשל עמדותיו הפומביות, חזרתו ללבנון אינה אפשרית כל עוד לא יחול שינוי עמוק ביחסים בין המדינות.

חלק משמעותי מהאירוע הוקדש גם לאפשרות של הסדר בין ישראל ללבנון. אורטגוס סיפרה כי זמן קצר לאחר כניסתה לתפקידה שמעה מגורמים לבנוניים כי קיימת נכונות עקרונית לשלום, וציינה שעבדול-חוסיין שימש יועץ מרכזי מבחינתה בנושא. הוא מצדו טען כי עצם ניהול השיחה הזו בפומבי מסמן שינוי מסוים בשיח הלבנוני.

לדבריו, בלבנון מתנהל כיום עימות בין שני מחנות: מצד אחד, קו פרו-איראני הרואה במאבק מול ישראל מסגרת קבועה; מן הצד השני, מחנה המבקש לחזק את הריבונות הלבנונית ולקדם שלום ישיר. עבדול-חוסיין טען כי לאורך השנים גורמים בלבנון שניסו לשמור על עצמאות מדינית נדחקו שוב ושוב, בין היתר בשל השפעתם של ארגונים פלסטיניים בעבר, המשטר הסורי ובהמשך חיזבאללה. הוא הוסיף כי חלק מההיסוס בלבנון נובע מחשש שוושינגטון תעדיף הבנות נפרדות עם איראן, גם אם הדבר יבוא על חשבון האינטרסים הלבנוניים.

המסר לוושינגטון

לקראת סיום הרחיב עבדול-חוסיין על מצב המיעוטים במזרח התיכון וטען כי קהילות לא-מוסלמיות הולכות ומצטמצמות ברבות ממדינות האזור. כדוגמה הביא את בעלבכ, שם, לדבריו, התקיימה בעבר נוכחות נוצרית משמעותית שכמעט נעלמה. מתוך כך קרא למדיניות אמריקאית עקבית וארוכת טווח, שתגן על מיעוטים ותתמוך ביציבות אזורית במקום להישען על מהלכים קצרים ומזדמנים.

בסיום האירוע נשאר המסר שלו חד וברור: בעיניו, נורמליזציה עם ישראל אינה בגידה בזהות הערבית אלא מהלך שנועד להגן על עתיד האזור, על ריבונות המדינות בו ועל הקהילות שחיות בתוכו.