דחיית תוכנית עזה חושפת מתיחות בין טראמפ לנתניהו

התמונה הגדולה

הסירוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל את מתווה עזה שמקודם בידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מציב באור ברור יותר את היחסים המורכבים בין שני האישים. אף שמדובר בשני מנהיגים שנתפסו במשך שנים כבעלי קרבה פוליטית ואידיאולוגית, סביב שאלת עזה נחשף שוב כי התמיכה האמריקאית בישראל אינה מבטלת מחלוקות על הדרך, על התזמון ועל קווי הסיום של המלחמה.

בלב הוויכוח ניצבת שאלה מעשית אך גם אסטרטגית: האם ישראל נדרשת להתגמש לטובת הסדר רחב יותר, או להמשיך להתעקש על תנאים מחמירים גם במחיר עימות עם וושינגטון. כשמנהיג אמריקאי מציג יוזמה מדינית ונתניהו דוחה אותה, המסר אינו נשאר רק בגבולות המו"מ על עזה; הוא מוקרן גם לשחקנים האזוריים, למתווכות ולזירה הפנימית בישראל ובארה"ב.

הטענה המרכזית

המחלוקת הנוכחית נראית כיותר מאי-הסכמה טכנית על נוסח עסקה. לפי הקריאה האפשרית, מדובר בהתנגשות בין שני צרכים פוליטיים ואסטרטגיים שונים: טראמפ מבקש להציג הישג מדיני שיבסס את מעמדו כמנהיג שמסוגל לסיים מלחמות ולכפות הסכמות, בעוד שנתניהו מבקש לשמר חופש פעולה רחב, להימנע מוויתורים שיתפרשו כחולשה ולוודא שכל הסדר לא יגביל את יעדיו הביטחוניים.

במובן הזה, ה"עצבנות" או ה"גירוי" שמיוחס לטראמפ כלפי נתניהו אינו רק עניין של כימיה אישית. הוא עשוי לנבוע מהתחושה שבירושלים לא ממהרים ליישר קו עם הבית הלבן גם כשמופעל לחץ פומבי, ומהחשש האמריקאי שהמשך הקשיחות הישראלית יקשה על קידום מהלך אזורי רחב יותר.

הנתונים והעדויות

העובדה המרכזית היא שנתניהו דחה את תוכנית עזה שמזוהה עם טראמפ, ודחייה זו חשפה את המתח בין השניים. עצם ההצגה של השאלה אם מדובר במחלוקת נקודתית או בשבר עמוק יותר מלמדת כי היחסים אינם מתנהלים רק על מסלול של תיאום מלא, אלא כוללים גם חיכוך גלוי סביב יעד מרכזי של המלחמה.

בהקשר הרחב יותר, כל מחלוקת אמריקאית-ישראלית על עזה נושאת משקל מיוחד משום שהיא נוגעת בכמה צמתים רגישים בבת אחת: הפסקת אש אפשרית, שחרור חטופים, מבנה השליטה העתידי ברצועה, ומידת הלחץ שוושינגטון מוכנה להפעיל על הממשלה בירושלים. גם בלי פרטים מלאים על כל סעיף במתווה, עצם הדחייה מצד נתניהו מעידה שהוא סבור כי המחיר המדיני או הביטחוני של ההצעה גבוה מדי מבחינתו.

מנגד, מבחינת טראמפ, כל סירוב פומבי של נתניהו עלול להיתפס כפגיעה ביכולת שלו לכפות מהלך ולתרגם יחסים קרובים עם ישראל להישג מדיני ממשי. לכן, המחלוקת הזו חשובה לא רק לתושבי עזה ולמערכת הישראלית, אלא גם לתדמית הכוח של הממשל האמריקאי.

ניואנסים ומגבלות

עם זאת, לא כל מתיחות בין מנהיגים מעידה בהכרח על קרע עמוק. ייתכן שמדובר בניסיון מיקוח, שבו כל צד מקשיח עמדות בפומבי כדי לשפר עמדות מול הצדדים האחרים. נתניהו עשוי להשתמש בדחייה כדי לאותת לקואליציה ולציבור בישראל שהוא אינו מתקפל, בעוד שטראמפ עשוי להבליט את חוסר שביעות הרצון שלו כדי ללחוץ על ירושלים להתגמש.

חשוב גם להבחין בין מתיחות אישית לבין פער מדיני מהותי. ייתכן שהיחסים האישיים ידעו עליות ומורדות, אך שיתוף הפעולה הביטחוני והאסטרטגי הרחב בין ישראל לארה"ב יימשך גם תחת מחלוקות חריפות. נוסף על כך, בלי לראות את מכלול סעיפי ההצעה ואת התנאים שהציב נתניהו, אי אפשר לקבוע בוודאות אם הפער נוגע בעיקר לעיתוי, למנגנון היישום או לעקרונות היסוד של ההסדר.

הזווית של פוז

הנקודה המרכזית כאן היא שהמחלוקת סביב עזה נראית כמבחן כוח בין שתי הנהגות, ולא רק כוויכוח על סעיף כזה או אחר. המשמעות האפשרית היא שכל דיון על הסדר ברצועה יושפע מעכשיו גם משאלת הגבולות של ההשפעה האמריקאית על נתניהו. אחת הקריאות האפשריות היא שהיחסים הקרובים בין השניים נשארים חשובים, אבל כבר אינם מבטיחים תיאום אוטומטי.